טבע האדם מתחיל במצב מאוזן בין טוב לרע.
אך יהיה זה שקר לומר כי לאחר שלמד את היסודות הבחירה עדיין שווה לכאן או לכאן.
בן האדם נולד לטוב ולרע, בילדותו נוטה לטוב, בבגרותו נוטה לרע.
אומרים שקל יותר לסלוח לאויבך מאשר לחברך.
נכון הדבר.
כי אדם זאב המריח דם ובא לנעוץ את שיניו, מאדם בתחפושת כבש.
השקרים מטבעם אמנם הולכים עם דרך החושך אך רצונם לצאת לאור.
כה טוב האדם בהעמדת הפנים עד שמתחיל להאמין לעצמו, אך באמונה זאת שוכח הוא לטשטש את עקבות השקר.
אכן קל יותר לסלוח לאויבים, כי סבל המלחמה קל מכאב הבגידה.
כי בסופו של דבר במצב מלחמה, שני הצדדים בנקודת התחתית ומשם אפשר רק לעלות.
אך במצב שלום וחברות אמת, ארוכה הדרך למטה.
תושייתי חוגגת ומתענגת על ניצחונה המנטלי בעלייה על השקרים וביכולת לראות את האמת מאחורי הרעלה שמסתירה את פניהם האמיתיות.
אך חגיגותיה מתגמדות לנוכח האבל הכבד ששורר במחוזות הלב על מה שנאבד ולא יחזור שוב.
ועכשיו הבחירה האולטימטיבית- מי משלושתם יעשני האדם הטוב יותר:
זה הגילה את המרמה והחליט לשים מסיכה על פניו וחומה בליבו ולנסות לשכוח כדי להחזיק בחברות?
או זה המוכיח ופוגע באחר, תחת הדגל הצבעוני והמפתה שלן "שן תחת שן"?
או שמא זה הבוחר להעלם לצללים כמו פחדן, אך בך חס הוא על עצמו ועל האחר?