המלאך עם אות הקין

בדר"כ אני מעדיף לכתוב רגשות, היום אני מרגיש צורך להעלות דברים גם בצורה קצת שונה, אז סליחה מראש.

תחושה מוזרה לחזור לכתוב, לפרק רגש למילים, לנסח כאב במשפטים,לנסות ליצוק משמעות של כאב במילים דוממות שנשמעות חזק.

הבעיה האנושית היא תמצית ההתמסחרות, כולנו נהיינו פרופיל בפייסבוק, כולנו נראים אחד לשני כמו רשימה במגזין- כמה כסף? מראה פיזי?
נהיינו כמו טור רכילות שמתאר את שווי האדם לפי מראהו וסמלי הסטטוס שסביבו, אך אחד לא נותן צ'אנס להכיר את האדם.

עליית השטחיות, שחר חדש של שיפוטיות בו אדם נמדד במראהו ועושרו ולא במעשיו, בו אפשר להיות שמן ועשיר או "חתיך" ועני.

החלפנו את ה"אדם טוב" באדם הנחשק והעשיר.

מוות של תרבות, מוות של ערכים, ייסורים של אנשים, ובדידות בדממה שצורחת כל כך חזק.

הייתה אצלי היום מטופלת ששאלה מדוע אני מחייך, בתגובה עניתי פשוט "כי צריך להיות מאושרים בחיים".

היא ענתה לי בחזרה: "תמשיך להגיד לעצמך את זה, אולי אתה שמן כי אתה מאושר".

שתקתי וחייכתי את החיוך הכי עצוב.

שתקתי, כי כשהאפילה של הרוע והבורות מגיחות מהחשכה, חייב להיות אור, חייבים להראות דרך אחרת.

אני גאה בעצמי שלא בחרתי בדרך ריב ומדון, אני מאושר שהצלחתי להראות איפוק ולשמור על כבודה של אישה מבוגרת, גם אם היא כה אכזרית.

הפה נסגר ונמתח לחיוך, אבל הלב דיבר מבפנים ורצה לבקש מוצא לדברים, אך הכבוד לכל בני האדם ייתן לי להוציא זאת רק כאן בכתובים:

מי את שתקבעי כך? המשקל שלי איננו עיסקך, ולמרות שמבחינה אסטית "לא בא לך יפה בעין", הוא הדבר הכי יפה בעולם וזאת הסיבה-
עד לפני שנה וחצי, שקלתי 85 ק"ג שזה טוב ל1.81 גובה, לפני כשנה ו4 חודשים במסגרת אימוני הדמייה לחילוץ פצועים - אני נפצעתי באמת.

עד אותה נקודה הייתי עושה הליכות מעל 10 ק"מ, הייתי רץ בכל קריאה לכל מטופל או פצוע, ומאותה נקודה נהייתי צל של עצמי מבחינה פיזית.

הפציעה בברך גרמה לי לתלות במקל הליכה, גרמה לכך שבקושי אוכל ללכת למשך שנה, עד היום אני לא מסוגל יותר לרוץ.

כל לילה הייתי מתעורר בכאבי תופת ובבכי, עברתי מעל 100 מפגשי פיזיותרפיה, שרפתי 20,000 ש"ח על טיפולים וזריקות ורופאים.

המצב של הברך הכריח אותי לעזוב את עבודתי ועלה לי במלגה מלאה לאוניברסיטה ובמענק של 40,000 ש"ח עבור קביעות בעבודתי.

בכל שנייה הכאב פעם בגופי וגרם לי לסבל רב,  ובכל זאת המשכתי לטפל באחרים, 
לאחר סדרות בלתי נגמרות של זריקות ובדיקות וטיפולים, הלכתי לעבודה חדשה במכבי,כדי להמשיך לנסות לעזור לאחרים:
אני קם כל יום ב4:45, לוקח 2 אוטובוסים לעבודה שמכניסה פחות מ3,000 ש"ח בחודש, עובד 8 שעות ללא הפסקה ומקבל בממוצע 60-80 איש.

אחר כך אני ממשיך ללמוד, מבשל ארוחת צהריים לאחי ואבי, עושה הדרכות עזרה ראשונה ומגיע פעם בחודשיים לשבוע מילואים בבה"ח שדה.

יכולתי לוותר על החילוץ פצועים, יכולתי ללכת לעבוד במקום מכניס יותר בהרבה, יכולתי לעשות מיליון דברים, אבל אני בחרתי לעזור לאחרים.

המשקל שנובע מחוסר יכולתי לעסוק בפעילות גופנית,זה שגורם לאנשים להתלחש בפינה, לצחוק לי בפנים, ולבטל את קיומי,

המשקל הזה הוא הדבר הכי יפה בעיניי כי הוא מגיע ממה שכינו בעבר "הדיבר העליון של ההקרבה"- להקדיש את חיינו כדי שאחרים יחיו.

לאחרונה עשיתי "סקר" קצר, 
שאלתי את כל הידידות, הקולגות, האקסיות - שאלה אחת בלבד "אם הייתי ניגש אלייך בפאב כמו שאני נראה היום, איך היית מגיבה?"

חלק התחמקו מהשאלה, חלק מילמלו משהו על זה ש"לא נעים" או ש"אולי כן הייתי מנסה לדבר איתך כמה דקות....?" ,

הרוב המוחץ כיבדו אותי מספיק, כיבדו אותי כדי לומר לי את האמת בפנים ולא לשקר, "הייתי אומרת שיש לי חבר"/"לא הייתי שמה עלייך".

יקיריי ויקירותיי, 

דעו זאת, לעולם אין לדעת מי הוא אדם ומה ערכו, אם שופטים את ערכו לפני שהוחלפה אפילו מילה אחת.

יכול להיות שלא אמצא אהבה, יכול להיות שלא אהיה מוקף במאות אנשים כשתגיע אחריתי, יכול להיות שעד סופי אשמע לחישות וגיחוכים, 

אבל שירתתי את מולדתי בכבוד במשך 4 שנים, במשך 8 שנותיי במערכת הבריאות טיפלתי ללא ליאות במעל 10,000 מטופלים,

עבדתי כמו כלב, לעיתים אפילו 16-18 שעות רצוף ביום אחד, מגיל 16 (כיום אני רק בן 23) חיי מוקדשים למד"א וחיל הרפואה ומכבי.

שנה הבאה אתחיל לעבוד וללמוד בו זמנית בהדסה עין כרם, כל יום ניסיתי לעזור, לפעמים נכשלתי לעזור ולפעמים מעדתי ליצר הרע,

אבל הבחירה שלקחתי היא לנסות לעשות טוב בכל יום מחיי, זה הכתר שלי והקוצים שמייסרים אותי, 

וכשיגיע זמני לא יתאסף קהל ענק ולא תקום צעקה, ואתאסף עם אבותיי בדממה,

אבל טוב לי בכיים החרישי של מעטים שפתחו לבבם אליי ונתנו לי הזדמנות מזעקתם של אלפים שלא טרחו להכיר אותי,

כי כל אדם הוא עולם ומלואו, ואני זכיתי לקבל את הטובים ביניהם שמאמינים ששווי אדם במעשיו ורגשותיו, ולא בארנקו או בשריריו.