המלאך עם אות הקין

החיים והמוות בידי הלשון הם, 

החרב והנשק הכי יעילים לא יעלו על כוחן של מקצת המילים, 

המילים בראו את אלוהים בתנ"ך, המילים בראו דת ותרבות וידע שהועבר לדורות, וגישת חיים.

המילים זאת הסיבה לכתיבתי, המילים יכולות לתת לאדם כח שאין להשיגו בכח הזרוע,

המילים נותנות משמעות, והמילים יכולות לקחת את כוחו של אדם כפי שמנטרלות הידיים אדם מנשקו.

אני עובד קשה ומרוויח מעט, 

כל יום אני מנסה לעזור לאחרים,  

בהחייאות במד"א , בניסיון לאבחן ולטפל בצבא, וכעת בלקיחת דגימות לאבחון במעבדת מכבי.

וכל יום כלים עליי כוחותי, ולא משום שאני מפספס לעיתים (נדירות, בערך 1 מכל 25-30) את הוריד, 

ולא משום לעיתים מגיע אדם שאני יודע שלא אוכל לעזור לו,

לא משום שהאמת שהרפואה מעכבת את המוות אך לא יכולה למנוע לגמרי.

אלא משום שאני חלש, משום שכשאני חוזר הביתה אין בי כח לכתוב יותר, אין בי הכח לשפוך את הלב.

כי בעבודה בה אתה רואה כל כך הרבה קושי, כדי לשרוד עלייך לבנות חומות סביב הלב, 

אני מפחד לתת לליבי לצאת מהחומות המגינות שבניתי לו,

מפחד שמא ייפול טרף, שמא ייפצע וידמם מעבר לכוחותיי להצילו.

מפחד כי יצרתי את כלאי במו ידיי , וכעת אין בידיי הכח להרוס אותו,

אני חלש, כי כשהיומן מסע של חיי שכתבתי נמחק, לא היה בי הכח להתחילו מחדש.

אני חלש, כי המילים כבר לא נשפכות, כי התבגרתי והחלתי לברורן בקפידה כמוץ מן התבואה, 

אני חלש כי אני כבר מתקשה לכתוב, כי המילים שנשפכו על חיי כאבו כסכין הנשלפת מהחזה, ועתה כשזה אבד, אין בי הכח להתחיל מהתחלה.

אני מפחד לחשוף את עצמי, מפחד כי בעטו בי כבר כל כך הרבה פעמים שאני מפחד להרים את עצמי מהקרשים.

אני מפחד כל כך.

מפחד שאני ולו פלסטר קטן על חתך גדול בליבם של אנשים,

מפחד כי כשנחשפתי למישהי, האש שחיממה את ליבי, כילתה אותו לבסוף.

מפחד כי אני כבר לא ילד קטן, אלא גבר שצריך להחליט על עתידו ולהפשיל שרוולים,

מפחד שאם אחשוף את עצמי בפני מישהו, הוא ישתמש בזה כנגדי כפי שעשו לי בעבר.

מפחד שאני אהיה לבד במופע החיים, והבמה תחשיך ואמצא עצמי לבד באלומת הזרקור,

מפחד על גורל המדינה הזאת, על הערכים שפעם חלקנו, על האהבה והאחדות שמתפוררים לנגד עיניי,

מפחד להתוודות בפני אחרים באמת הזאתי: "אני מפחד".