המלאך עם אות הקין

מצחיק.

המילה היחידה העולה בראשי- מצחיק.

מילה בודדת שכל  כך לא תואמת את המצב, מועצמת מכוח הדיסוננס.

בכל חיי לא ראיתי מקום כל כך יפה, שכל שחור מפיח השקרים וההונאות,

כל כך ירוק ומעצם ע"י הטבע, אך באותו זמן מוכתם על ידי רפש הצביעות.

מקום כה טהור, עם מטרה כה ברורה לעזור לאנשים ולהציל את חייהם, אך מאידך כה רשלני בצורה פושעת.

ואני באמצע, מלאך עם כנפיים חתוכות, ועיניים דומעות,

אני בקושי עומד על רגליי, אך מצפים ממני שאצליח לסחוב את העולם על גבי.

ואני, כמו ליצן, מלא ניגודים עצמיים, יושב , שבור מבפנים, ומחייך בו זמנית.

מבכה על הקושי שבפניי, ומברך על ההזדמנות להיות המושיע.

מאושר ומודאג בו זמנית , רוקד את הריקוד הבלתי נגמר של הנפש ההפכפכה.

ובנדבך אחר, מוחי צועד , מובל על ידי הלב.

מובל לאורך מסדרון החיים, מובל במסדרון הרגש, ונפתולי הנשמה הכמהה לחצי השני שלה.

עובר דרך ההיא שבגדה, שמעולם לא ידעתי איך לאהוב אותה, שרגשותיי הראשונים החלו לאחר הבגידה.

ההיא שהתמוססה באוויר העיר בתוך ההמון הסואן, התרחקה בשקט, ללא מילים.

ההיא מהכפר המרוחק והפסטורלי, שנישקתי בפרץ רגש בבוקר מלטף במרכז הארץ.

-וההיא, ההיא שלעולם לא אשכח, היחידה שבאמת גרמה לדופק לעלות, וללב להחסיר פעימה.

 ההיא שבכל צעד ובכל פעולה, ליבי הנחה אותי, ההיא שמעולם לא הייתה שלי, שמעולם לא נישקתי.

 שנעלמה לה, אך עדיין שם ברקע, מגיחה לעיתים, מגיחה מהאפילת השכחה למרכז החיים ונעלמת בשנית. - 

כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה תהיות ודיונים פילוסופיים.

ומאיפה כל זה נובע? , מתי יפסיק המעיין המתפרץ להטריד את מנוחתי? מתי מוחי ישקוט?

גם בשוכבי, וגם בעבודתי, לא חדל המבול במוחי. 

ונפשי צועקת די. ומוחי אץ רץ לו ללא הרף, גורר עימו את הלב והנשמה, גורר עוד לילה של נדודי שינה.