מכירים את זה-שהכל נראה בסדר, הכל הולך לפי שתוכנן ואז פתאום מתפוצצת בועה

העתיד אינו ורוד אלא מלא בצבעים קודרים

הסטירה הזאת שהגיעה עכשיו מצלצלת יותר חזק מפעמון כיבוי האש.

ואני נותרת המומה לא מבינה מה הלך, איך הלך איך התחיל, מה? מאיפה? ממתי? למה?כמה? כיצד.?

העולם אפעם לא היה ורוד בעיני אבל גם אפעם לא היה כה קודר

פעם היה לי שביל ברור, סימני דרך ואפילו מפה

היום אני מרגישה כמו עמי ותמי-"סעמק!מישהו אכל לי את הפירורים!" לצערי הרב נראה לי שזאת הייתי אני.

בגיל 20, (יולי 21) עדין מודדת את עצמי לפי מספרים

ולא חשוב כמה אומרים לי או כמה משכנעים ועד כמה שמשננים לי ש"רק בשואה היינו מספרים" עדין אני את עצמי מודדת לפי שתי ספרות

עשרוניות חדות כאלה "אסור לרדת מזה ואסור לעלות מזה" ושחס וחלילה ידברו איתי על כך שאני צריכה לעלות כי "יפה לי שומן" או שאישה צריכה  שיהיה משהו לתפוס

לא רוצה שיתפסו בי שומדבר! תודה רבה באמת אבל בא לי להיות משוחררת! חיי מותרות בלבד

משוחררת מדעת אחרים בא לי לחזור לפאקינג 40.

(שמתם לב שאני רושמת בחרוזים?

בכל מקרה קצת איבדתי את הכיוון ואני רוצה לחזור חזרה

לחזור לאנה