גם הפרפרים צריכים לעבור דרך עד שיוכלו לעוף.

מסתירים. כאלה אנחנו בני האדם.

אוהבים את הפרטיות שלנו מאוד, לפעמיים קצת יותר מדי, קצת הרבה יותר מדי. לפעמים זה גובל בלהפסיד את הדבר ההוא,הכול כך טוב שמחכה לנו בפניה.

אנחנו שומרים את הדברים שלנו לעצמנו, את הדברים שאנו הכי גאים בהם בפני ההורים או החברים כי לא נעים  לנו שהם ידעו.

מפחדים להרגיש שונה ממה שהחברה מחטיבה.

מפחדים להרגיש משיכה למה שאותם האנשים שאנחנו קוראים להם החברים שלנו קבעו שזה לא בסדר.

מפחדים להשאיר מאיחורנו עקבות.

מפחדים ללכת בלי חולצה בים כי בפעם האחרונה שהסתכלנו במראה זה לא היה נראה כמו תמונה מפוצצת בפוטושופ של בר רפאלי.

מפחדים להרגיש מרידה, או שבעצם אוהבים אבל אחר כך מתחרטים.

מפחדים להרגיש ערומים, מול כולם, מול החברה, מול האמת, מול המציאות, מול החיים,מול הכאב,מול התסכול, מול עצמנו.

"להתחבא,לכן נגזר עלי להתחבא מאחרים, חבל שאי אפשר ללכת ערומים"