מעורת המבריחים של דיקה

העולם מלא באנשים יפים.

אני הולכת ברחוב, ורואה רק אנשים יפים. את רובם אני לא מכירה, ואולי אילו הכרתי, לא היו נראים לי כה נאים.

לזו יש שער מתולתל ושופע, ואני אוהבת תלתלים. לזה יש עיניים כחולות וכהות, ואני אוהבת כחול כהה. והנערה במושב האחורי (באוטובוס אליו נכנסתי, כמובן) בכלל גי'נג'ית, ויש לה נמשים, אני אוהבת אנשים שניראים חמימים. כל אדם שמחייך נראה לי יפה, ואלו שאת פניהם מכסה ערפל של עצב זורחים בעיני בנוגע עדין, מהפנט. אפילו כל אותם רבים שהבעותיהם מנותקות מעולמינו לא ניראים לי אדישים, כי אם מרותקים למקום יפה יותר מפנים האוטובוס, ועל כן גם יפים בעצמם.

וכל החברות של יפיפיות, כל אחת בצורה שונה, מיוחדת כל כך, מקורית (יותר מהאנשים ביפים ברחוב), אבל לפעמים אני לא יכולה שלא לתהות עד כמה מכוערות היו נראות בעיני אילו שנאתי אותן.

אולי מכוערות כמוני.