זה מה שאני מרגישה כרגע. הגעתי לקצה, למצב הכי גרוע שהייתי בו אי פעם.

אני כבר לא רואה את נקודת אור, אני כבר לא אופטימית. אני מבינה שלשבת ולתכנן את כמות הקלוריות והספורט למחר לא עוזר בכלום, חוץ מלעודד אותי שזה לא נורא שאני בולסת עכשיו, כי מחר יהיה יותר טוב...

כל התוכניות האלה, כל הבולמוסים האלה, זה פשוט אינסופי.

בחיים לא הייתי במשקל כזה, בחיים שלי לא ראיתי את הגוף שלי בצורה כזאת מגעילה ושמנה ומכוערת. בחיים שלי לא ראיתי את הפנים שלי ככה, שמנות ומחוצ'קנות מכל האוכל השומני והמגעיל שאני אוכלת. כרגע אני רואה כמה זה מזיק לי וכמה אני צריכה להפסיק, אבל מחר בצהריים, בשעות הקבועות, אני יודעת שאני אכנע, אני יודעת שהקול הזה בראש שאומר, רק מנה אחת של קורנפלקס עם חלב לא תזיק, יחזור. וזה מסתכם באלפי קלוריות כל יום.

חוסר אונים.

אני לא נפגשת עם אף אחד, פשוט כי אני מפחדת להראות את עצמי בחוץ. יש לי חברה מהתיכון שלא נפגשתי איתה כבר חצי שנה, רק כי אני מפחדת שתראה כמה השמנתי.

לרדת ישר ל-300 קלוריות אחרי שאכלתי כל יום מעל 5,000, לא יעבוד...

אני אתחיל עם להגביל את עצמי ב-1000 קלוריות ולעשות ספורט כל יום, כמה שאני יכולה. למה שהפעם זה יהיה שונה ולמה שהפעם זה יעבוד? באמת שאין לי מושג. אבל זאת הברירה היחידה שלי... להאמין. לקום על הרגליים, ולנסות שוב. אולי יום אחד אני אצליח, אולי יום אחד המשקל 50 יהיה על המשקל, ולא רק משאלה בכל יום הולדת...