אתה נושם,זה לא אומר שאתה חי..

תמיד ידעתי שהדבר הכי חשוב בשבילי זה להיות מתחת לחופה כשאני בתולה.

היו לי כמה חברים רציניים, אבל עם אף אחד מהם זה לא קרה, אני חושבת שבגלל זה הם רצו לסיים את העסק, כנארה שהם לא אהבו אותי מספיק, תמיד אמרתי להם שאני רוצה את זה רק אחרי החתונה, רוב הזמן הם חייכו זה היה נראה להם קצת מוזר והם לא האמינו שאני באמת מתכוונת לזה, כמה כבר גבר יכול להחזיק ? כנארה שלא מספיק.

אז בסדר, השכלתי וחיפשתי את הגבר הנכון, לא גבר שעצם המחשבה שנהיה רק אחרי החתונה ביחד תרתיע אותו. מה שאומר שכבר שהכרתי את הגבר סיפרתי לו את זה שיהיה מוכן, לא הייתי מוכנה שוב להתאהב, לשפוך את הלב ולהתאכזב.

 תמיד החברות אמרו לי שאני מגזימה, שלגבר קשה עם זה, שהוא יכול לחפש את זה במקום אחר, ולא, זה לא מה שעצר לי את האמונה, שיחפש, אם הוא כ"כ אוהב הוא יתאפק, סה"כ אני צריכה גבר שאוהב אותי ויחכה בשבילי.

אומנם בת 23, בחורה מסורתית, לא חילונית ולא דתייה אבל לפחות בזה אני מאמינה.

להיות טהורה מתחת לחופה, זה הכל.

כאן בעצם זה מתחיל, אחרי שאני ויאיר נפרדנו הייתי על הפנים, כ"כ רציתי אותו, החזיק שנה וחצי, זה הרבה לא?, הייתי בטוחה שהוא יכבד את זה עוד קצת, ממש עוד קצת, הרגשתי שאנחנו כ"כ קרובים למסד את הקשר, וזה נקרע, נהרס, לא מבינה למה, למה הוא היה חייב לפגוע בי, עושה לי רע לחשוב על זה, מעדיפה שלא לחשוב, להכחיש כאילו שבחיים לא ניסו לאנוס אותי.

חברות לקחו אותי לפאב, להנות קצת, להשתחרר מהכל, לא לחשוב על כלום והכרתי מישהו,אני שמחה שלא שתיתי יותר מידי, העיקר שנשארתי שפויה. שם הכרתי את אהבת חיי, רועי.

בזמן שהחברות שלי השתוללו להן אני ישבתי, יצאתי כדי להירגע לא להשתגע, אני אחרי פרידה, אני לא יכולה שלא לחשוב על זה.

שמתי לב שהוא הסתכל עליי מהרגע שנכנסתי, ממש כאילו חיכה לרגע שאני אהיה לגמרי לבד, הוא מתקרב אליי, "רוצה לרקוד?" הוא שואל. מה הוא לא שם לב שאני יושבת, כנארה שאני לא רוצה. אז אמרתי לו שלא. ואז השאלה שהכי יכלה להתאים, "ולעשות איתי טיול קצר בחוץ תרצי?" זה בדיוק מה שאני רוצה חשבתי לעצמי.

אז אנחנו מטיילים ופתאום אני שמה לב שאני ממש בשיא סיפור חיי לאותו בן אדם, לאותו בן אדם שאני מכירה כשעתיים, ואני צלולה לחלוטין, מה קורה לי?

זה המשיך לזרום, נראה לי הכי נכון ואמיתי. מוזר אבל כאילו אני מכירה אותו שנים.

אז הוא לקח ממני טלפון והמשכנו לדבר כחודש, החודש הפך לחודשיים, החודשיים הפכו לשלושה.. ומשם זה רק פרח.

הוא יודע עליי הכל, הכל, שום פרט לא החסרתי ממנו, אנחנו זוג, זה קרה כ"כ מהר, לא מאמינה שזה קרה לי.

אנחנו כבר שנה ביחד והוא לא לוחץ עליי, השנה השנייה עברה קצת טלטלות אבל האהבה חזקה מתמיד וזה החזיק מעמד.

קבענו תאריך לחתונה, אני לא מאמינה שזה קורה, עוד חודשיים אני מתחתנת.

אני לא יכולה להגיד שלא הרגשתי משיכה, הוא הגבר הכי מושך שפגשתי חשבתי לעצמי, אבל אני עוצרת את עצמי והוא עוצר אותי שצריך, הוא מבין אותי, כמו שאף אחד לא הבין.

הערב הגדול מגיע, אנחנו חותמים, נכנסים מתחת לחופה, ואני מגשימה את החלום שלי, אני טהורה מתחת לכיפת השמיים, התחתנתי בתולה.

הגבר הראשון שלי הוא בעלי, זה היה כ"כ נקי וטהור.

אז מי אמר שגבר לא יכול להחזיק מעמד? אני? אני חוזרת בי, האהבה אכן מנצחת הכל, וגם אתן יכולות.

(הסיפור הוא אינו סיפור אמיתי)

מקווה שאהבתם, אשמח אם תמליצו :)