הזמן טס לי, ממש. לפעמים זה טוב אבל בדרך כלל זה רע. כן, זה אומר שהזמן בצבא עובר כמו טיל ואני לא מרגישה את זה בכלל, אבל מצד שני החיים האמיתיים מתקרבים בצעדי ענק בלי שום דבר משמעותי שעשיתי עד עכשיו. לפעמים יוצא לי לחשוב על כל מיני אנשים רנדומליים שהיו בחיים שלי בכל מיני תקופות בעבר, בין אם חברים, מורים או אנשים שעבדתי איתם. יוצא לי לחשוב מה יקרה כשאני אפגוש אחד מהם ברחוב, אחרי שנים של נתק, והם ישאלו אותי מה חדש אצלי.
תכלס, מה חדש אצלי? עד עכשיו לא היה לי בן זוג רציני. חוץ מזה שאני טוחנת בצבא ולא רק אוכל בתפקיד שגם ככה אף אחד לא מעריך, וזה שהסופ"שים שלי בבית מסתכמים בכמויות מסחריות של אלכוהול, שמלות וחצאיות קצרצרות ונעלי עקב מרקיעי שחקים, זה די מתחיל לחזור על עצמו. השגרה, הרוטינה.. אני מתגעגעת לכל מה שהייתי עושה באזרחות. פעם, לפני כל כך הרבה זמן (בסך הכל כמה חודשים) הייתי עושה דברים שאני אוהבת. אני הולכת לשופינג פעם בשבוע-שבועיים, אם לא בשביל לקנות אז בשביל לסמן "מטרות" לסייל הבא. הייתי מתעסקת באומנות, הייתי מתעדכנת באופנה. הייתי רואה סדרות ונהנת מזה, הייתי הולכת לחדר כושר. ומה אני עושה היום? בפעמים הנדירות שאני חוזרת הביתה הדבר היחיד שמעניין אותי זה שיהיה לי מה ללבוש ליציאה הבאה, שהחצאית שאני שמה לא תיראה חרושה מדי, איך אני חוסכת על מוניות ועל אלכוהול כי אני חיילת וכי אין לי כסף לבזבז. נמאס לי מזה, אני רוצה לחזור להיות מי שאני. הצבא משנה אנשים, זה ידוע, אבל אני לא רוצה לתת לו לשנות אותי. אני לא הולכת להפוך לפרה שמנה שכל מה שמעניין אותה זה אלכוהול ומסיבות. ממש לא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
