פילוסופיות בשקל

אני שונאת את זה. שונאת שכל כך הרבה דברים לא בשליטתי, כל כך הרבה דברים חומקים לי מבין אצבעות בלי שאני אוכל להפסיק את זה. אני שונאת את זה שהעלתי 3 וחצי קילו בגלל העבודה המחורבנת שלי, שונאת את זה שאני הולכת להעלות עוד חמש בגלל הצבא. אני שונאת את זה שאני ניגשת עוד שניה לטסט ואני לא מוכנה בשיט, אבל אני ניגשת כי אין לי ברירה. אני שונאת את זה שאני יודעת עם המזל שלי מי יהיה הטסטר, ואני יודעת שגם אם הוא יהיה לא תהיה לי אפשרות לדעת כי השבעתי את המורה שלי שלא יראה לי אותו ושלא יגרום לי להבין שזה הוא.

אני שונאת את זה שאנחנו שותקים, אני שונאת את זה שהחדר שלי כל כך מלוכלך ואת זה שאני מתעצלת לנקות אותו כי אני יודעת שאני לא הולכת לראות אותו כמעט בכלל. אני שונאת את זה שבזמן שאני הולכת להגן לו על התחת הוא הולך לזיין כל יום את חברה שלו. אני שונאת את זה שאני עדיין חושבת על זה בכלל. אני שונאת את זה שהראייה שלי מידרדרת, אני שונאת את זה שאני הולכת להחליף קידומת בצבא. אני שונאת את זה שאני לא מצליחה לגדל ציפורניים כמו פעם, אני שונאת את זה שחם לי, אני שונאת את היציאות שלי ואני שונאת את זה שאני הולכת לפספס חיים שלמים בגלל שאני אהיה בצבא. אני שונאת את זה שכל העולם מתחיל איתי חוץ משני האנשים היחידים בעולם שאני כן רוצה, אני שונאת את זה שאני במחזור כשאני רוצה לנסוע לים, אני שונאת את זה שעדיין פאקינג אין לי רישיון. אני שונאת את זה שלא נולדתי להורים מיליונרים, אני שונאת את זה שאני עדיין לא יודעת מה אני רוצה ללמוד וכנראה שאני גם לא אדע בזמן הקרוב.

אני שונאת את זה שאני חיה במדינה המחורבנת הזאת, במדינה שבה יש כל כך הרבה אוכלי חינם ומדינה שמנסה להוכיח לנו כל פעם מחדש שלאנשים היחידים שמגנים עליה לא מגיע לנסוע חינם ברכבת בשביל להגיע ליעד שלהם, שהוא כמובן להגן עלינו. אני שונאת את זה שהמדינה המחורבנת הזאת לוקחת לי את כל החברים, רוצחת אותם לאט לאט מבפנים. אני שונאת את זה שאני לא יכולה לנסוע עם החברים שלי לים כי אין להם כסף לדלק, ולמה? כי המדינה הזאת צריכה כסף בשביל לתת אותו לחרדים ולערבים. אני שונאת את זה שאני לא מוכנה לחתום על כרטיס אדי מהסיבה הפשוטה שהסיכוי שהאיברים שלי יגיעו לאוכל חינם שלא רוצה אותי פה ושסביר להניח היה יורק עלי או סוקל אותי באבנים גבוה הרבה יותר מהסיכוי שהם יגיעו לבנאדם שאני באמת רוצה שהם יגיעו אליו. אני שונאת את זה שאני לא מצליחה להפטר מכל הפצעים ובעיקר מזה שאני רק מחמירה את זה. אני שונאת את זה שאני כל הזמן אוכלת ואת זה שאני כל כך פאקינג שמנה. אני שונאת את זה שאין לי חברות אמיתיות, אני שונאת את זה שהחברות היחידות שיש לי מנסות להוכיח לי עד כמה אני לוזרית. ובחיי שאני לא לוזרית. אני שונאת את זה שיש לי שומנים בגב. אשכרה!!! שומנים בגבבבבבב!!!!!

הדבר היחיד שאני לא שונאת כרגע זה, כמה מפתיע, זה את התפקיד שלי (פאק זה מה שאמרתי הרגע?). היום אני מחייכת כשאני אומרת מה יהיה התפקיד, וכבר יש לי גאוות יחידה, פחחח צעירה.

כאן תם פוסט התסכול. תודה.