יש איזשהו קסם

אני מפחדת מנפילה. לא מפסיקה לחשוב על זה. וזה קשה להתעלם מזה שהמצב שהוא בסדר עכשיו, ישתנה ויהפוך להיות מדכא שוב. אני לא בדיכאון, אך מתחילה לחוש עצבות, ואני גם לא בדיוק עצובה או חשה ריקנות בחיים שלי. יש בהם הרבה דברים יציבים כרגע, ואני משתדלת להיאחז בהם. אני לא נעלבת מדייטים לא מוצלחים, לא חשה פספוס בגין גברים מבולבלים, ולא חשה תסכול מהמחסור באהבה.

אך מתחילה להיות קצת עצובה.

לא הרבה.

אלה שלושת הדברים שמניעים אותי כרגע. אני חייבת להתגבר על מחסום הכתיבה הזה, שבגינו אני כבר לא כותבת כמעט חודש. אלא רק יומיים בחודש מסוים, ולא יותר מזה. איום ונורא. מאוד.

אני יושבת מול הלפטופ, והראש מלא רעיונות, וחוסר זמן, וזמן שעוצר מלכת בראש, ואת הכל אני מרגישה שצריכה לכתוב. יש לי הפרעות מרעישות בבית, קצת הפרעות מרעישות בחיים, אבל יש לי שקט. שקט שאני מפחדת שיהפוך לאפיזודה דיכאונית שוב. לצערי, הפסיכולוגית שלי חוששת לעוד נפילה. אני תוהה ביני לבין עצמי האם אני נמצאת במאניה, והאם בגלל המאניה הזו, אני בעצם לא מצליחה לכתוב. האם אצליח לכתוב רק כשתגיע הדיפרסיה?

להתגבר על מחסום כתיבה של יותר מחודש, זה כמו להתגבר על גידול. יש לך את זה, המשפטים נבנים לך בראש, את יודעת מה להוציא. אבל את מגיעה לכתוב, והכל נעלם. כאילו כלום. שום דבר. כאילו מעולם לא נבנו לך קטעים בראש, כאילו מעולם לא היו רעיונות.

אולי זה בגלל שאני אדם בודד ואינבידואלי מטבעי?

אולי אני לא חוקרת מספיק?

חזרתי להתעסק בעצמי. זה הכי מעניין פה. הבעיות שלי הן האישיו של הבלוג הזה.

וכן לא ירבו.

נכנס לכאן, מתרשם מעט, ואומר לך אח"כ שאת "מעייפת" אותו, אז אולי צריך לחשוב.

להפסיק להתעסק בעצמי. בשטויות שלי. בדיכאון שלי.

כרגע אני מעריכה אותו, וכועסת עליו. ברור שהוא מסתכל עליי כילדה.

אבל זה בסדר, יש דברים גרועים יותר.

אם יש משהו בחיים שלי שאני מאוכזבת ממנו- זה אני, עצמי. זה דרמטי. אולי בגלל זה אני עדיין לבד, אולי בגלל זה פתאום הגעתי למיצוי. וזה כמו שתמיד אומרים, אתה אומן, כשרע לך. אז הכל יוצא.

אני צריכה לחשוב הלאה. גם על מה שאני כותבת כאן.