יש איזשהו קסם

מעין הרגשה של משב רוח שלאחר משבר גדול. זה התיאור הכי מדויק. וסוף סוף אני בעבודה ויש לי זמן לכתוב (עד שיעלו על האתר הזה, ויחסמו אותו). שוב משב רוח מרענן ופידבקים חיוביים מכל העולם, מלבד זה שאני נשברת ברגעי לחץ. שקשה לי כשלחוץ. אבל זה לא נורא. עם הזמן זה יעבור, עם המשך התפקיד אני אתגבר על זה. אני רוצה להתקדם בחיים שלי. דיברתי על זה עם המנהלת.

מאז המשבר שלי אני בכלל מסתדרת יותר טוב עם העולם. הכל נראה בסדר פתאום, יש פחות חרדות מדייטים (כבר יותר מחודש ולא יצאתי עם מישהו), הרבה פחות חרדות מהעבודה (האינטנסיבית, המתישה לעיתים), והלימודים- בכלל הולכים חלק. אמנם אין ציונים עדיין, אך אני לא חוששת מהם.

והכלום הזה, שהוא סך-הכל אמור להיות משב רוח מפתיע, בעצם עובר בצורה סטטית כאילו כלום. בצורה אדישה כאילו שום דבר. ויש משהו מרגיז בשום דבר הזה.

אז נכון, כבר לא מטרידה אותי זוגיות, הערך העצמי שלי נעשה יותר גבוה, ורזיתי קצת. אני שומרת על עצמי. כבר לא משתגעת מעצמי. כשהשתגעתי מעצמי לפחות זה היה מרתק. אבל הבעיות נעלמו. אין כלום.

אין לי זמן לזה. ואני שוקלת להחליף את הקריירה הנוכחית שלי בקריירה של כתיבה. מחפשת עכשיו. הדברים בלווין כבר פחות נראים לי. אולי בגלל שאני שנתיים וחצי שם, אולי בגלל המנהלת החדשה, שמגלה אמפתיה מועטה מאוד, ויכולת ביצ'ית בקשר הפוך. זה לא פשוט. אני מגיעה כל יום לעבודה בבקשה אחת קטנה שהיא לא תתריע שהיא מסלקת אותי/מעיפה אותי/ שאני לא בסדר. יש לי חברה ששמחה שהיא כבר לא שם.

המחשבה על החלפת תפקיד, במיוחד במשרה מלאה, במיוחד עם תנאים סוציאליים ברמה גבוהה (ומשכורת לא גבוהה) זה לא פשוט. בכל זאת אני אוהבת את המקום, האנשים, מאמינה בו, וגם מאמינה במנהלים שלי. אך נמצאת בקונפליקט. בינתיים אני אשמור על היותי עובדת טובה (וחרדה).

****

להתחיל תואר שני זה לא פשוט. הוא גם חוסם לי את יום שני. אני מהלימודים רצה לעבודה, כשאני הרוסה מעייפות וטחונה בראש מרוב חומר. שלא לדבר על כך שסופי השבוע מוקדשים כמעט כולם ללימודים של קורסים, גם כאלה שאני צריכה לעבוד עליהם לבד, והכל מאוד גדול. אבל אני מאופסת ומרוכזת. ומבטיחה לעצמי שאצליח בסוף.

עברו מעל 10 ימים ואני בסדר. זה בזכות הקלונקס?

אגב, המקעקעת ממש הפכה לחברה. בשבילי, למצוא אנשים שאפשר להתחלק איתם, ולשמוע אותם, וכשיש ממה וממי ללמוד- זה הכי חשוב. אני אוהבת אותה.

חצאי על חצאי כדורי קלונקס שאני עדיין לוקחת, ישיבה בבית, שופינג, כל יום בית-קפה חדש, ואמא שהצליחה לנחם- חזרתי לעצמי. הפצצתי בעבודה. חזרתי להיות המקום הראשון בהכל. זו שמתקתקת, זו שלא מתעצלת, זו שמתריעה על כל דבר לא תקין. זו שעושה. אני שמחה שהצלחתי לחזור לחיים שלי, בלי מחשבות מיותרות, שלא לדבר על האשמות, שלא לדבר על תסכולים מזה שאין לי זוגיות. חזרתי חייכנית, מצחיקה, ולא עצלנית. אלא עם הרבה כוח.

התחלתי גם תואר שני, שמלחיץ קצת, בגלל שהכל עובד כמו התואר הראשון. יש לי שישה קורסים, שלושה מהם אני צריכה למצוא זמן כדי ללמוד בבית. יש לי עומס מפה ועד ים המלח. אבל יש לי הרבה סיפוק. לשם שינוי. לשם שינוי אני בסדר, שלמה, לא עוברים עשרה ימים והמצב משתנה, אלא להפך- המצב יציב. רק מעצבן אותי שקשה לי למצוא השראה לכתיבה. ומעצבן שאני רוצה לחזור לכתיבה עיתונאית ולא ממש מצליחה לעשות את זה. אולי דרך האוניברסיטה.

נראה.

אבל בסדר לי עכשיו.