יש איזשהו קסם

הוא מנהל צוות מכירות אצלנו. בחור חמוד. מתאים לי בול. חושב כמוני, נראה כמוני (חנון במידה טובה), ויש בינינו קליק עצבני. אבל יש לו חברה, כבר הרבה זמן. הוא גר איתה, אולי מתכונן בכלל להציע לה נישואין, לא יודעת. בכל מקרה, לא הולכת לעשות צעדים דרסטיים, הנואשת שכמותי, ואני פשוט יושבת מהצד ומסתכלת. עליו. וחושבת על איך שבא לי לנשק אותו, לזיין לו את הצורה, לגמור אותו בדברים טובים, ולשחרר אנחה. אבל זה לא יקרה. לפחות לא בזמן הזה.

היום, שזה יום לפני יום ההולדת שלי, ואני במילא בשלב של סיכומים עם עצמי, החלטתי להניח את הקלפים על השולחן. זה גם סוף חודש במערך המכירות, אז בכלל לא משחקים פוקר בזמנים כאלה, והכל גלוי, אגרסיבי וקיים. גם אני. חוץ מהחלק האגרסיבי. אני טיפוס בועט במוסכמות, ולעיתים בועט בעצמו, אך יודעת לשמור על כבוד. אמרתי לו: "נ', אתה נורא חמוד כשאתה לחוץ..." והוא חייך, ואז אמרתי לו משהו פרטי (ופתטי) יותר, בלחישה באוזן, ליד השולחן שלו: "...וחבל שיש לך חברה." עכשיו הוא הסמיק, אמר לי שהייתי ישירה מדי, ומצד שני אמר שהמשפט הזה נתן לי הרבה נקודות. כנראה יש שם משהו, אולי גם הוא רואה. משהו שאני לא שמה לב אליו? לא יודעת.

בכלל, סיכומי האהבה שלי אינם נגמרים במנהל צוות. הם גם נשאלים לגבי מושבניק מתלבט, משפטן מתוסבך ומתמחה שלא מבין מהחיים ואיך להתחיל עם בחורות. גם עם ספורטאי שהכרתי, שלא לדבר על תל-אביבי. יש לי הרבה ואין כלום.

אז הבנזונה מהמושב אפילו לא טורח להשאיר לי תגובה ב- TheMarker Cafe אחרי שאני מחפשת אותו. יאמר לזכותי שלא חיפשתי אותו כמו משוגעת או "אובססיבית", או תקראו- לזה-איך- שאתם- רוצים. פשוט התקשרתי. הוא לא ענה. השארתי הודעה באתר. הוא גם לא ענה. גם התל-אביבי מסנן וחי את החיים שלו, ולמעשה כל מי שאני רוצה לא מעריך אותי כקליפת השום, שלא לדבר על שם על כבודי. התחיל סופשבוע מדכא.

אני רגילה לזה ששבוע הכל טוב, ושבוע אחרי הכל רע. זה כמו חוק מרפי. כמו לשאול את כדור המזל שלי, שאמר לי שאם אני מאמינה בזה שירצו אותי, אז ירצו אותי. ומה אירוני בכל זה? אני לא בדיוק הטיפוס שמחר יכנס מתחת לחופה, ויום למחרת יביא ילדים.

אני מרגישה בודדה. אפילו לא מצליחה להסביר עד כמה. מרגישה כמו מישהו שאפילו הבחור הכי לא שווה במחלקה שלה, לא משתין עליה. עד כדי כך! מי כן משתין? מי שמחפש פסיכולוגית וזיון. מישהי שתקשיב ותעשה "כן".

גברים אחרים, עוד לפני שפגשתי אותם, מציבים לי תנאים כמו: "אני רוצה בחורה עם עמוד שדרה", וזה פשוט מעלה לי את הסעיף, כי הבחור לא יודע ממה חוסר הביטחון נובע, מה עבר עליי בזמן האחרון. בדיוק כמו הדייט הדפוק ביום רביעי, שלא הפסיק לטחון לי את השכל ולעייף אותי יותר. הוא לא התקשר. גם אני לא. ואני שמחה.

אבל אני עצובה. מאוד.

אני לבד.

החתלתול שלי נעלם למשך שש שעות שלשום. מכונית דרסה אותו, והוא פשוט ברח. יצאתי מהעבודה לחפש אותו, וחזרתי אליה בידיים ריקות. בסוף הוא חזר, בריא ושלם. משהו הזוי ומוזר היה באותו היום.

בנוסף, הצלחתי להתגבר עד עכשיו על מכשולים בחיים שלי. על חוסר זמן של אנשים מסביבי (לא כולם צריכים להיות תמיד איתי ובשבילי...), על השינוי שאני אעשה בפברואר, מכיוון שאתחיל את התואר השני באוניברסיטה, ואולי אצליח לראות את הדברים אחרת.

יש לי קצת מחסום כתיבה, ולכן אני לא ממש מצליחה להוציא משהו מועיל, אך אני מנסה.