יש איזשהו קסם

על אי הימצאותם של אנשים לא אמיתיים בחיים שלי. גם אם זה אומר שאמצא את עצמי בסופו של דבר לבד, טובעת בתמימות ובנאיביות שלי. מחפשת לבד כיצד לצאת ממי הנהר עם האבנים הכרוכות בתוך כיסיי (ככה אגב, וירג'יניה וולף התאבדה- ע.ד.). אני לא צריכה שיגידו לי כל הזמן עד כמה אני טובה, עד כמה אני יפה, עד כמה אני חכמה, ועד כמה אני לא מסתכלת על הדברים החיוביים בחיים שלי. לא צריכה את זה. אני יודעת כבר את כל זה. מה שאני לא יודעת, הם אנשים שיודעים מהו טוב לב, מה זו נתינה. אני שונאת למצוא את עצמי בעמדה הזו. בעמדת הפותרת בעיות, אך מקבלת בתמורה פסיכולוגיה בשקל, בעמדת העוזרת, אך בסוף יוצאת פראיירית, בעמדת הכוח שמחזיק את הכל. וזה נוגע לכל ממד בחיים שלי. לכל דבר. לאהבה, ליחסים עם האנשים בעבודה שלי, לחברים שלי. אולי למשפחה שלי אני מוכנה לוותר, וזה בגלל שאנחנו לא בוחרים לאיזו משפחה להיוולד, ולכן אני לא מאשימה את המשפחה שלי בכך שלא תמיד יש לה זמן אליי (וזה ההפך ב-99% מהזמן). אני מעדיפה למצוא את עצמי נטולת אנשים מסביבי, נטולת עזרה. בחיי, כל-כך נפגעתי מכולם ביום חמישי האחרון, שפשוט בא למות. האם ציפיתי ליותר מדי? לדעתי לא. ציפיתי לתמורה שאני תמיד נותנת. לא קיבלתי כלום, כאמור, מאף אחד.

אני הולכת מחר בהרגשת אנחת כבדות ומועקה לעבודה. לא ממש רוצה לראות שם מישהו.

אני הולכת בכלל עם הרגשת מועקה.

היא צריכה להיות קטנה ולא יותר,

שגרתית אפילו,

לעיתים משעממת,

היא פשוט צריכה להיות אהבה.

על כל המשתמע ממנה.

בלי דרמות,

עם חיבוקים,

עם סקס (כמובן),

עם יושר, כנות.

סתם אהבה.

שיום אחד, ממש ככה, כולם מתגלים כחבורת צבועים במחלקה שלך. ממש ככה. כמו בעל- החיים הזה. מסריחים ומבושמים מעצמם. איכס. איך גיליתי את זה? באותו יום חמישי בשבוע הזה עבדתי משמרת ערב, כלומר משעה אחת ועד עשר בלילה. לא היתה הרבה עבודה, אך היה הרבה מתח באוויר, בגלל מסיבת הפתעה לאיזה טמבל אחד במשרד ממול. זה לא סתם היה מתח, כי אם תכונה באוויר שאפשר היה לקרוע אותה עם סכין קצבים. כולם דיברו על זה במשך שבוע שלם. לא הפסיקו לטחון את השכל לי ולאחרים, על המועדון המעופש, על החבר'ה ממחלקת המכירות הטלפוניות, שמן הסתם גם יגיעו, על הכל. היה מגעיל.

ואני כמו פראיירית שמחתי לגלות שאני מבלה את הערב במשרד, עד הסוף, עד עשר בלילה. הפוסטמה התורנית שהיתה איתי באותו יום, דיברה עם המנהלת שלנו לצאת מוקדם בגלל מבחן שהיה לה יום למחרת, אבל מתברר שהיא התחננה לצאת מוקדם בגלל המסיבה. צביעות, כבר אמרתי.

כולם דיברו על זה כאילו זה היה אירוע חברה. השאירו אנשים כמוני בצד, כלא מתעניינים, וכלא מבינים על מה המהומה. בכל זאת, כשלי היתה יום הולדת, לא קיבלתי ממנו אפילו ברכת "מזל טוב", אלא סתם איזו אמרה בדבר איזה חוזה מכירות תורן של אותה השעה. איכס.

כולם דיברו. כולם הלכו. אפילו מ' התלהבה מזה. עד גועל נפש. לא ראתה עד כמה אני כבויה, עד כמה היה לי רע באותו יום. כל-כך הצטערתי שעבדתי עם המכירות הטלפוניות באותו היום. כל-כך! היא חיכתה ללכת למסיבה. אך להתייחס אליי ולהרגשה הרעה שלי? מה פתאום. המסיבה יותר חשובה, ולנסוע עם איזה טמבל תורן אחר, עוד יותר חשוב. כעסתי. הייתי לבד. נשארתי עד הרגע האחרון במשרד, לבד, כשכל הקומה חשוכה, ולא היה לי אכפת. רק חיכיתי שכולם יצאו ואני אלך לי לבד לאוטו ואסע הביתה. חיכיתי מאוד.

מוסר ההשכל: לא חיפשתי תשומת לב כי קינאתי בטמבל או במסיבת ההפתעה שלו. ממש לא. ובאותו יום חשתי עצבות בגלל שלא הייתי שייכת. מיותר לציין שבשעה תשע וחצי בערב נשברתי בבכי מרוב הרגשת הלבד, ואף אחד לא ראה. מזל שבדיוק האמריקאי הרים טלפון, והצלחתי להסביר לו את הכל. חיפשתי את החברים שלי, את אלה שיראו שקשה לי גם בלי שאני אגיד. המסקנה: לא מצאתי אותם. אף אחד מהם. כולם היו עסוקים בעצמם, רק בעצמם! רק במסיבת ההפתעה המזורגגת הזו, המיותרת הזו. ולא ראו אותי. את הילדה שישבה לבדה במצוקה במשרד. מ' הכי איכזבה אותי. וחבל.

עצוב לי. כי גם ככה קשה לי לסמוך על אנשים. עכשיו זה ברור שצריך לקחת כל אחד בעירבון מוגבל. את החברים מהעבודה, את הסביבה. בסופו של דבר את נשארת לבד, עם הלב שלך, עם הבכי שלך, עם מי שאת. עם המצוקות שלך לא יתחלקו איתך אנשים אחרים. אני לא יודעת, אולי אם BUT היתה באותו היום, הייתי מתחלקת בכאב שלי איתה, ומרגישה טוב יותר. אולי היה אחרת. מה שכן, אני אדבר איתה ביום ראשון, אולי היא הצדיקה היחידה שנשארה בסדום. אולי.