יש איזשהו קסם

ובעיצומו של הסמסטר הראשון של התואר השני, פשוט עייפתי. אפילו מהעבודה שלי, אפילו מהמנהלת שלי, ובמיוחד מזה שהלפטופ חזר רק אתמול, אחרי שבועיים בהם שהה בתיקון! הרבה עברתי מאז. כמו למשל הגילוי המסעיר, שלמרות שאני אוהבת את מי שמנהלת אותי בארבע החודשים האחרונים, מצאתי כלבה בה"א הידיעה. או שהיא מקנאה, או שסתם בא לה לחפש אותי, או שבא לה לחפש בקטנות. ושתבינו- לי לא אכפת לקום וללכת, אם ככה היא רוצה. אבל לא יהיה מי שיעשה לה את העבודה כל-כך טוב. ולמען האמת? אם הייתי עובדת גרועה, הייתי גם מסוגלת להודות בכך. אני לא צריכה התפרצויות זעם בדמות "את מטיילת בזמן העבודה" ועוד כהנה וכהנה שטויות, שלכאורה "מכסות" על העבודה ה"גרועה" שלי. הבנות בצוות שלי אמרו לי לא לקחת את זה קשה, ולהבהיר איתה עניינים ביום ראשון. ולא לדאוג, היא לא הולכת להעיף אותי.

זה עושה לי דה-ז'ה-וו לימי סלכלום. הייתה לי מנהלת שמהיום הראשון בו היא ראתה אותי, היא כבר חשבה הכיצד היא נפטרת ממני. היא לא נתנה לי ללמוד, לא להתפתח, ולא להבין היכן טעיתי. וזה, במיוחד כשאתה עובד חדש, ולא מכיר את המערכת. עד היום יש לי אישזהי כוויה מכך. ההרגשה הזו שאולי אני לא מוצלחת ולא טובה בכל זאת, גם עכשיו.

****

המחשב שלי חזר מתיקון, ואני כבר שעתיים פלוס עסוקה בשחזורי מערכת ומידע. זה מתיש ומעצבן.

אני רק רוצה שיהיה בסדר. בכלל. ולא לאבד את מקום העבודה שלי.