יש איזשהו קסם

אז הבנזונה מהמושב אפילו לא טורח להשאיר לי תגובה ב- TheMarker Cafe אחרי שאני מחפשת אותו. יאמר לזכותי שלא חיפשתי אותו כמו משוגעת או "אובססיבית", או תקראו- לזה-איך- שאתם- רוצים. פשוט התקשרתי. הוא לא ענה. השארתי הודעה באתר. הוא גם לא ענה. גם התל-אביבי מסנן וחי את החיים שלו, ולמעשה כל מי שאני רוצה לא מעריך אותי כקליפת השום, שלא לדבר על שם על כבודי. התחיל סופשבוע מדכא.

אני רגילה לזה ששבוע הכל טוב, ושבוע אחרי הכל רע. זה כמו חוק מרפי. כמו לשאול את כדור המזל שלי, שאמר לי שאם אני מאמינה בזה שירצו אותי, אז ירצו אותי. ומה אירוני בכל זה? אני לא בדיוק הטיפוס שמחר יכנס מתחת לחופה, ויום למחרת יביא ילדים.

אני מרגישה בודדה. אפילו לא מצליחה להסביר עד כמה. מרגישה כמו מישהו שאפילו הבחור הכי לא שווה במחלקה שלה, לא משתין עליה. עד כדי כך! מי כן משתין? מי שמחפש פסיכולוגית וזיון. מישהי שתקשיב ותעשה "כן".

גברים אחרים, עוד לפני שפגשתי אותם, מציבים לי תנאים כמו: "אני רוצה בחורה עם עמוד שדרה", וזה פשוט מעלה לי את הסעיף, כי הבחור לא יודע ממה חוסר הביטחון נובע, מה עבר עליי בזמן האחרון. בדיוק כמו הדייט הדפוק ביום רביעי, שלא הפסיק לטחון לי את השכל ולעייף אותי יותר. הוא לא התקשר. גם אני לא. ואני שמחה.

אבל אני עצובה. מאוד.

אני לבד.