כשהייתי קטנה מאוד, מגיל 0 עד גיל 7 בערך, הייתי יפיופה.

ילדה עם שיער בלונדיני, עיניים חומות גדולות וריסים שחורות ענקיות. ילדה-בובה. כולם הבחינו וכולם החמיאו.

בערך בגיל 9 הכל התחיל להשתנות, מילדה עדינה החלה לגדול ילדה עם פנים יותר גסות, וגוף שמנמן יותר. כבר לא אותה ילדה יפייפיה שכולם הבחינו בה. השיער השתנה ונהיה כהה.

שינויים חיצוניים גם כן החלו להראות סימנים וכולי עברתי מהפכות רעות. מילדה יפה, פתאום להפוך לילדה מכוערת[?!]

אחריי כמה שנים, בערך בגיל 16 התמונה שוב פעם התחלפה.

ונהייתי יותר עדינה. עברתי את השלב "הקריטי". יש אנשים שהם יפים בילדות, אחרי זה הם לא יפים נהיים בגלל שינויים הורמונליים בגוף ואז חוזרים להיות נאים.

התקופה שלא הייתי רוצה בחיים לחזור אליה היא בגילאים - 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15.

אלה היו הגילאים הכי מכוערים בשבילי. גילאים של חוסר ביטחון טוטאלי בעצמי: באופי שלי ובמראה. חוסר ביטחון במה שאני שווה באמת... היה הכל על הפנים. תמיד בגיל הזה יש את האהבה הראשונה [חחח] ואז זה אף-פעם לא מצליח [מה שנכון - נכון] וחושבים על התאבדות. אני נזכרת בזה ופשוט אומרת לעצמי: "תודה שעברתי את זה!"

מאז התבגרתי, השתניתי... יש לציין לטובה. ;) אני אוהבת את עצמי גם באופי וגם במראה החיצוני.

בכללי,

אני חושבת שכל אחד צריך להיות גאה במה שהוא ובאיך שהוא נראה. יש את אלו שאולי הם פחות יפים מבחוץ... אבל מבפנים הם אחלה אנשים ואני אשמח למצא לעצמי בן-אדם שמבפנים הוא יהיה טוב ונחמד ונעים.

תמיד טענתי שהיופי פחות חשוב לי ותמיד שאלו אותי אנשים: "מה? אבל המראה החיצוני? לא אכפת לך בכלל?"

ותמיד הייתי עונה: "אני מסתפקת בחמוד, לא יותר מזה."

אני באמת מודה שאני השתניתי מבחינת המראה וגם מבחינת האופי והכל לטובה.

אני שמחה על כך... ומקווה להנות מהאופי והמראה החיצוני שלי עוד הרבה שנים.

לילה טוב.