אופטימיות היא שם המשחק

אז נכון שאני לא לגמרי רוצה להתגייס ונכון שזה לא אמור להזיז לי אבל זה כן,זה כ"כ כן.

ולא כי זה היה לי חשוב,גם לא כי רציתי להשיג בזה משהו...

זה מפריע לי כי זה מראה שהם אטומים קגשית ברמות אדירות וכי שום דבר לא מזיז להם. 

רציתי להתגייס,הייתי מורעלת צבא 

לא  יודעת למה,אולי כי אני באה מבית כזה. 

וזה התגלגל וכן נתתי מעתמי את כל מה שהיה לי.

בין אם זה בצו ראשון,במיונים או מול המשק"ית ת"ש שלי.

אז בתקופה ההיא שכן רציתי להתגייס רציתי להיות "חיילת בודדה" ,לקבל דירה מהצבא או לפחות לישון בבית החייל 

בגלל כל המורכבות בבית. 

אז הגעתי לשיחה עם המשק"ית ת"ש והסברתי לה מא' ועד ת' מה קורה בבית. 

היא פשוט אמרה :"אה..אז אבא שלך רק נוגע בך פה ושם,הוא לא אונס אותך. ברמת העקרון נשמע שאת יכולה לחיות בבית" 

אחרי משפט כזה הרגשתי שזה מיותר להסביר לה כמה אני לא יכולה ולא רוצה לחיות את המציאות הזאת. 

היא הגיעה באחד הימים אלינו הביתה,פגשה את ההורים,התרשמה מהדירה ולאחר מכן הודיעה לי חגיגית שהבקשה שלי לא אושרה כי נראה שאני חייה בתנאים טובים. 

אלה? תנאים טובים? 

מה,כי לאבא שלי יש חיוך מוכר או כי כשנכנסת לבית וראית שכסף לא חסר הנחת שהכל בסדר?! 

אז שוב,זה לא באמת משנה כי גם ככה אני לא מתכוונת להתגייס.

אבל כן הייתי מרגישה יותר טוב אם הייתי יודעת שהבקשה  כן התקבלה 

כי זה פשוט היה נותן לי תוקף,הייתי מבינה שלא משאירים אותי שם לבד. 

אבל מסתבר שאין עם מי לדבר. 

ותגידו מה שתגידו צה"ל זה חרא. 

וצה"ל יכול לקפוץ לי