אופטימיות היא שם המשחק

זה כבר השבוע השני (אולי בעצם השלישי) שלי בבית מאז שחזרתי מהפנימייה.

אולי יותר נכון להגיד 'מאז שעזבתי את הפנימייה.'

אני לא אגיד שהכל רע,אבל אני גם לא יכולה להגיד שטוב לי.

אני לא רוצה לפרט יותר מדי כי באמת שכרגע אין לי כוח להתמודד עם שיפוטיות,אבל בגדול שוב מצאתי את עצמי במצב של מעידה.

אפשר לקרוא לזה שחזור. 

לא התכונתי לפגוע בעצמי, באמת שלא.

פשוט יש לו השפעה כלכך גדולה עליי וההשפעה הזאת מנצחת הכל. 

למרות שאני כבר שנים טוענת שזה כבר ממש לא ככה. 

אז אוקי,זה קרה שוב. 

וזה היה וגם הרגיש חרא.

אבל אחרכך,בכי של הקלה. 

ויחד עם ההקלה הזאת אולי גם שמתי את הארוע מאחור ואיתו גם את האחריות שלי בעניין.

אבל זה עבר מהר מאוד. 

נסעתי לסופ"ש עם חברה לטיול אוהלים בכנרת וזה נשגח לגמרי. 

לא הייתי מנותקת,הייתי מאושרת. 

והיום אנחנו כבר ביום שני? 

משום מה זה הרגיש יותר. 

בכל מקרה...הכל בסדר,נראהלי.