אופטימיות היא שם המשחק

זה מרגיש קצת מוזר לשבת בחדר חשוך עם 17 מעלות 

כשבחוץ יש אור מלא ושמש חזקה. 

להסריח את כל הבית בריח של סיגריות ולנסות לטשטש ראיות כשאני פותחת את כל החלונות בבית ומגלה שאפילו החלון לא יעזור. 

ואז להרגיש רעב,לפתוח מקרר מלא ולגלות שבלי שום הודעה מוקדמת הרעב נעלם כאילו לא היה. 

לנגן כמה אקורדים פשוטים על גיטרה מכוונת ולהרגיש כאילו כל צליל שבוקע מתוכה מעוות ושאין באמת דרך לגרום לה להשמע יותר טוב. 

ואז לנטוש אותה על הספה האדומה בסלון כשמסביבה עיגולי נייר מקופלים,זרוקים. 

מדי פעם העיגולי נייר מתעופפים להם בחלל החדר עם הרוח שנכנסת והולכת מהחלון. 

ושוב לחזור לתוך החדר החשוך,להתעלם מהנסיון הכושל שלי להבריח את הריח של הסגריוות,ולהדליק עוד יחידה. 

לגעור בעצמי שבחיים לא אצליח להשתלט על הריח לפני שההורים יחזרו מחו"ל ולנסות לנחם את עצמי שהם גם ככה לא ישימו לב. 

הבית כולו שלי 

ואני ממש נהנת.