אופטימיות היא שם המשחק

בעצם...די הרבה זמן לא עידכנתי...טוב נו,בהתחשב בעובדה שהיתי מעלה פוסט כל יום,לא עידכנתי כבר שבוע אם לא יותר (קצת אבדה לי תחושת הזמן)

יוצא לי לחשוב מדי פעם על הכתיבה...ומשום מה זה כבר לא קוסם לי. 

הרבה דברים קורים,המון ערפול ובלבול,אבל שוב,אני לא מוצאת רצון לכתוב עליהם. 

למה? 

פעם נהנתי לכתוב,אהבתי לראות את סדר הפוסטים,את הרשימות בצדדי הבלוג מתמלאות ומתעדכנות. 

הרגשתי שאני מעדכנת תהליכים שאני עוברת ושיום אחד יהיה ממש נחמד לקרוא את הכל. 

אבל פתאום אני כבר לא רואה המשכיות של תהליך. 

אני חושבת שקצת פרשתי בשיא...

בין אם זה בקשר עם ההורים,החבר,הצבא,הפנימייה..

הכל פתאום קיבל משמעות של "כלום",שום דבר לא נוגע בי,לא גורם לי להרגיש יותר מדי,לא עצוב לי...כל הזמן כ"כ שמח לי 

לא יודעת כמה באמת כ"כ שמח לי... אולי זה סתם מרגיש ככה. 

הכל סתם. 

לסיים בגרויות...סתם. 

להתגייס...סתם

לאהוב...סתם

לבכות...סתם

לישון...סתם

לעשן...סתם

לכעוס..סתם

לוותר...סתם

לסלוח...סתם

לפרסם פוסט...סתם 

לחיות...סתם. 

*יצא דכאוני כזה למרות שממש שמח לי כל הזמן...מוזר.