אופטימיות היא שם המשחק

"נשגב" בהגדרתו הוא דבר גדול וטוב-אבל לכל כלל יש יוצא מן נכלל..ואני זכיתי להכיר אותו.

הייתי אז בת 13 נערה מתבגרת שמחפשת לפרוק את התסכול שלה לאחר שהפסיכולוגית הסטודנטית שלה סיימה את הסטאג' שלה ובכך הופסק הטיפול ואותה נערה נותרה ללא משענת.

צ'ט נענע,מוכר לכם?

אני הסתובבתי שם באיזה יום שישי אחד,

נאבקת בכל הפדופילים שסירבו להרפות.

לצערי נתקלתי באחד ממש עקשן ברמה שנאלצתי לפנות למנהל בתלונה.

 י' המנהל טיפל בנושא ותוך כדי שיחה מצאתי חן בעיניו (אני מניחה)

והוא ביקש שנכיר יותר טוב.

 התכתבנו במסנג'ר.

אמרתי לו שאני בת 14 כי פחדתי שידחה אותי אם ידע שאני בעצם בת 13.

הבנתי שלגבר בן 20 אין באמת מה לחפש אצל ילדה בת 13,בטח שלא כמוני.

מסתבר שטעיתי כי אחרי שיחה של 10 שעות במשך לילה שלם שסיפרתי לו מחצית מהחיים שלי(כן,גם את הגיל האמיתי) הוא הגדיר אותנו כזוג.

 יומיים לאחר מכן נפגשנו בעזריאלי.

נסעתי לפגוש בנאדם שהכרתי דרך האינטרנט,בנאדם שגדול ממני ב7 שנים...הזוי.

כל הדרך רבתי עם עצמי "ללכת להשאר".

נפגשנו בשער של הרכבת

כל הגוף רעד לי מפחד,

אולי מהתרגשות. לא יודעת.

הוא נעמד מולי.

בחור גבוע מעט מלא,

שיער קצר,

לובש חולצה שחורה וג'ינס.

 לרגע חלפה בי מחשבה של מה עכשיו,חיבוק?נשיקה?

ועוד לפני שהספקתי לענות לעצמי הייתי בתוך החיבוק שלו,מסניפה את האפטרשייב הממכר שלו.

הנשיקה הראשונה.

מביך.

היה לא מוצלח בכלל,די מגעיל אם להגיד את האמת.

אז אחרי הפגישה הראשונה עם זה שנמצא תחת ההגדרה "בן הזוג שלי" חזרתי הביתה מבסוטית,משוויצה לחברות.

לא,הן לא התלהבו כמו שחשבתי.

הוא ביקש שנשמור את זה בינינו,אבל לא יכולתי,באמת שלא.

התחשק לי לצעוק לכל העולם,שכולם ידעו,שכולם ישמעו.

סיפרתי לאמא שהתנשקתי בפעם הראשונה..

היא נראתה מזועזעת,שאלה עם מי,

עניתי שזה איזה אחד מי"ב ,בן 18.

שיקרתי.

עברו כמה שבועות, י' ואני מאוהבים,ההורים לוקחים אותי לשיחה ואומרים שהם ביררו עליו וגילו ששיקרתי.

 "באיזו זכות?באיזו זכות אתם חוקרים עליו??הא?"

אבא קם,

נעמד מולי:

"תנמיכי את הטון" וסוטר.

אני לא טורחת אפילו לענות לו,אני מסתגרת בחדר ושוקעת לתוך שיחה משמעותית עם י'.

בבית הספר הבנות המשיכו לרכל על הקשר החדש שלי,

המשיכו לנסות לשכנע אותי שזה לא בסדר.

המחנכת והיועצת מציעות עזרה-אני דוחה כל נסיון,כל אמירה-די שחררו לחץ.

עברו כמה חודשים י' ואני פורחים ביחסים בינינו.

הנשיקות כבר חא מגעילות והחיבוקים שלו הם המקום הכי בטוח שאני מוצאת.

לחיות בבית זה גהנום.

החברות מחרימות אותי,

אני לא מגיעה לפעולות בצופים ואני מתחילה לאבד קשר עם המדריכים.

י' הוא כל מה שיש לי.

איבדתי קשר עם חברים,עם ההורים ואף אחד כבר לא מתעניין-סוף סוף י' ואני כבר לא על הכוונת.

אני מבריזה מהלימודים ומעבירה איתן ימים שלמים.

 באחד הימים הלכתי ללימודים לשם שינוי וההורים באו לאסוף אותי עם הרכב.

 אני עולה,גאה בעצמי על שיפור בלימודים. מחייכת לאבא מהמראה הקידמית.

אבא: "נראה אם כשנגיע לתחנת משטרה תמשיכי לחייך"

 אני: "מה זאת אומרת תחנת משטרה?" הייתי מבולבלת.

מסתבר שאבא שלי התקשר ל-י' ואמר לו לא להתקרב אליי.

י' כתגובה איים שאם לא יניח לנו לנפשנו יכיר את הפרצוף האמיתי שלו.

אבא שלי ידוע בתור אדם נקמני והנקמה המתוקה שלו הייתה להתלונן במשטרה על איומים ועל הדרך לסחוב אותי לשם כדי שאגיש נגדו עדות על האהבה האסורה שיש בינינו.

שונאת להיות קטינה שהמבוגרים מחליטים עליה,שונאת שלא שואלים אותי.

התחלתי לבעוט במושב שלו,לצעוק ולקלל.

אם יש דבר שהוא יודע שמחרפן אותי יותר מכל-זה שהוא זורק עליי פצצה משמיים,אני מתלהטת והוא מתעלם.

אנחנו מגיעים לתחנה ואני שוקלת ברצינות לקחת את הרגליים ולברוח אבל לוחקת בחשבון שהשוטרים יצאו נגדי ושאין לי יותר מדי בררות.

אז אני יושבת בחדר צפוף שהשולחן תופס בו את כל המקום עם שתי חוקרות נוער ששואלות שאלות ורושמות לעצמן את התשובות.

-"הוא נגע בך בניגוד לרצונך? השתמש באלימות?"

אני אומרת שהכל בסדר,שאבא שלי חי בסרט אימה ושאין באמת סיבה לדאוג.

באיזשהו שלב הן נכנעו, חייכו חיוך מאולץ ואני חזרתי אחרי יום ארוך ומתיש לתוך החיבוק המרגיע של י'.

אני שונאת ששופטים בנאדם מבלי להכיר אותו. כולם קבעו עובדות של מה יקרה אם נמשיך את הקשר

ואף אחד לא עצר שניה לשאול אם אני מאושרת.

אף אחד לא עצר שניה לשמוע שהתשובה היא כן.

שהאמת היא ש-י' עושה אותי מאושרת,

י' לימד אותי מה זה לאהוב,

י' נותן לי בטחון,

שלווה,

כוח,

תקווה.

 י' ואני יורדים לים...פיקניק רומנטי.

קר בחוץ.

 הוא מוציא מהאוטו שתי שמיכות.

פורש אחת על החול,אנחנו נשכבים עליה.

ואת השניה מעלינו.

הוא מסתכל עליי ואומר "את הנסיכה הקטנה שלי".

אני מחייכת והוא מנשק.

התמסרתי לתחושה הזאת.

היד שלו אוחזת במותן ולאט לאט מרגישה אותה יורדת אל מתחת למכנס,לכיוון המפשעה.

אני מרגישה שאני מאבדת תחושה ברגליים,

מרגישה שרוצה ללכת,להגיד "לא"-אבל לא מצליחה.

ובנתיים ממחשבה למחשבה

 מרגש לרגש,

היד שלו עובדת כמו מכונה.

ועם השתיקה הזאת שיש בינינו מרגישה מלחמה פנימית רועשת.

ממלחמה למלחמה הפכתי להיות מכונה שפועלת ללא מודעות.

כשנמאס לו,רצה שנלך לאכול.

בפעם הראשונה רציתי לא להראות בפניו. ביקשתי שיחזיר אותי הביתה.

הרגשתי שהוא לא שאל אותי לפני שיזם את המגע הזה,

אבל לא ידעתי אם לכעוס יותר עליו או עלי שלא טרחתי להשמיע את ה"לא" שלי.

 כמה ימים עוברים,

אני מסננת אותו,

לא מצליחה להכיל את מה שקרה ובוחרת לוותר על הקשר בינינו.

 הוא מחזר,

מפזר סליחות והבטחות ,

אומר שאני עוד ילדה ושזה לגיטימי שאהיה בשוק,הגוף לא מכיר תחושה כזאת.

 אני יותר מדי אוהבת אותו,נכנעת וחוזרת לזוגיות איתו.

הוא מבטיח שיחכה לאישור שלי בשביל ליזום כל סוג כזה של מגע.

אני מסכימה ומחייכת חיוך מרוצה ומלא אהבה.

שנה חולפת לצידו,התבגרתי.

אני יוזמת שיחה על יחסי מין,

מרגישה בטוחה,מוכנה ובשלה.

 רוצה ובוחרת אותו להיות הראשון שלי.

 הוא שואל שוב ושוב מאיזה מקום מגיעה ההחלטה,פוחד שאני מנסה לרצות אותו ואומר שחשוב לו שזה יעשה ממקום בטוח.

 אנחנו נפגשים יום לאחר מכן...מדברים קצת על הפחד שלי.

הוא מבטיח להיות עדין.

 הוא נוגע בעדינות,מנשק ולוחש שהוא אוהב.

המחשבות שלי בורחות למטלות לימודיות שאני צריכה להכין,

מנסה להזכר איפה השארתי את מחברת הסטוריה שלי וחוזרת למציאות עם חדירה כואבת.

אומרת לעצמי שזאת הפעם הראשונה ושזה יעבור.

 מחזיקה את עצמי.

הוא נע קדימה ואחורה בקצב שמתגבר מפעם לפעם.

מרגישה שאני לא יכולה יותר לסבול את הכאב הפיזי.

 אומרת שכואב לי,הוא אומר שהוא יודע ושזה תכף יעבור.

חיכיתי קצת אבל זה רק התגבר.

 לא רציתי להתפס בפניו כחופרת וכילדה קטנה אבל בכל זאת ביקשתי שיפסיק.

 הוא:"די מאמי אל תבאסי,חכי תני לי שניה."

 הרגשתי שלא אכפת לו,

הייתי מתוסכלת.

זה לא נשלט,

הדמעות זלגו.

עוד נסיון כושל מצידי להפסיק אותו

 ועוד סינון מצידו: "חכי מאמי זה תכף נגמר"

אזלו לי הכוחות להלחם,

באיזשהו שלב כבר לא הייתי שם.

 שוב התרחקתי ממנו אחרי המקרה,

שוב בחרתי לוותר על הקשר בינינו.

 הרגשתי רע,

הרגשתי לבד.

לא הצלחתי לתפקד בלימודים.

ההורים עסוקים בלכעוס על נושאים פשוטים ומפספסים אותי בדרך.

 מאותו מקרה עם י' נכנסתי למצב של טייס אוטומטי,

איבדתי ערך לעצמי ולגוף שלי,

שידרתי שזה בסדר לגעת בי,

שכל אחד יכול,

השתכרתי עם אנשים שאני לא מכירה,

ברחתי מהבית והפכתי לעוד אחת שישנה תחת כיפת השמיים,

לא הצלחתי לקחת שליטה על החיים שלי.

י'ואני מעולם לא חזרנו לזוגיות

אבל פה ושם נתתי לו להתעסק איתי.

היום אחרי שנים שנותר לי ממנו זכרון רחוק,

אחרי שנים שחלמתי לחזור אליו ולתקן את החלק שלי.

היום אני חולמת להתלונן עליו.