כי אם אני לא אכתוב מי יכתוב?

כשאין מילים לתאר ואי אפשר לעמוד בשתיקה

השמש שוקעת על חיוכים ושיחות חולין. הערב מחדד משהו, הצינה גורמת לעור להזכר בתחושה שהיתה ואיננה. רגש נשכח ונדמה שראוי היה לזכור. נראה שהיה צריך לקעקע בעור מילים ותמונות כעדות תמידית לחולף והזמני.

הזכרוןן נחוץ וחשוב כדי לדעת על מה לחזור וממה להמנע. כל יתר האירועים פורחים עם זרעי הסביונים וחולפים כמו בת הצחוק והדמעה.

אני זוכר שמתתי באותו הרגע. עוד זה דיבר וזה בא. הכל קרה והכל כבר נעשה, ריח העשן נישא והיתמר באוויר ועוד טרם נראו האודים, ריח של תופת וסיום תקף את הנחיריים ומילא את הריאות.

כל גשר שנשרף מאיר את הדרך, אך מה עושים כאשר אתה בצד הלא נכון של הלהבות. איך ממשיכים מכאן מעל הסמבטיון הגועש? איך שורדים מקום שאין ממנו מוצא ואין בו עוד דבר מן החן והפיתוי שהביאו אותנו אליו?

מה הטעם לפעול עכשיו כפי שמציע אביר החרבות. מה יתן להסתער קדימה על שדה קרב חרוך כשאפר שחור עולה עם כל הלמת פרסה וכל שיכלה לשסף להב חרב כבר נפל ונאכל בלהבות של אחרית וסוף.

שלוש חרבות מפלחות לב אחד, מיותר משהו. די היה בסיכה כדי להוציא את אוויר מהבלון.