אחד המשפטים הידועים של שלמה ארצי מתנגן בפזמון החוזר של השיר
"ירח" ומנסה לשכנע אותנו ש"אתמול היה טוב, אתמול היה טוב, אתמול
היה טוב, ויהיה גם מחר"...
נוסטלגיה.
המילה עצמה מעוררת רגשות חמים של התרפקות על העבר.
פעם היה כאן יותר טוב. הדשא היה ירוק יותר, הציפורים צייצו
יותר, וחשבון הבנק היה בפלוס יותר.
פעם החיים היו בקצב איטי יותר ורגוע יותר.
פעם, בתקופה שאנשים לא הלכו עם סמארטפון לכל מקום,
הכל היה זמין לכולם ולא עלה כל כך הרבה כסף,
לא היה חם כל כך ולח כל כך. הקיץ היה נסבל והחורף היה גשום.
אני מתגעגע לתקופה הזאת.
למרות, ואולי בגלל, שהיא מעולם לא הייתה קיימת.
מהותה של נוסטלגיה
נוסטלגיה היא אותה הרגשה חמימה ונעימה המתלוות לזיכרון העבר
שלנו. אין תמימות דעים בנוגע לסיבות לכך. יש השערות האומרות כי הנוסטלגיה בעצם
מאפשרת לנו לשרוד כיוון שהיא מתמקדת בזכרונות החיוביים ומדחיקה את הזכרונות
השליליים.
מחקרים אחרים טוענים שהרגשות החיוביים העולים עם הזכרון הם לא
הרגש האמיתי אלא רק הרגשה טובה שאנו חשים מכך שהצלחנו להיזכר בארוע מסוים.
כלומר, הרגש החיובי הוא יותר ברירת מחדל רגשית מאשר רגש מקורי.
כך או כך, בין אם הנוסטלגיה מזויפת או אמיתית, נדמה שפעם - פעם
באמת היה אחרת.
אבל האם הדברים היו באמת טובים יותר בעבר מאשר הם עכשיו?
למה עכשיו זה הזמן הכי טוב
החכם באדם אמר: "אל תאמר מה שהיה שהימים הראשונים טובים
מאלה". אמר וצדק.
הנה כמה סיבות למה:
מבחינת התקדמות טכנולוגית/מדעית - מצבנו
טוב יותר מאי פעם. הנוחות של פעם היא אשליה. האם באמת מישהו היה רוצה לחיות בתקופה
של טרום המהפכה התעשייתית?
מבחינה דתית/השקפתית/אמונית - הזמן
הוא גלגל חוזר בעולם ואנו כל הזמן מתקדמים לעבר מטרה. אין הזמן עובר עלינו אלא
אנחנו עוברים בתוכו.
מבחינה פרקטית - גם אם פעם היה הכל יותר טוב,
אין טעם לחיות בעבר אלא לשפר את המצב הקיים.
בואו נזכור את הזמנים הטובים
ראינו אם כן שיש עדיפות ברורה להתרכזות בהווה על פני העבר.
מדוע אם כן זכרונות נוסטלגיים עדיין כה קוסמים לנו?
אפילו תוך כדי קריאת המאמר זה אתם מהנהנים בראשכם לאות הסכמה,
אבל מייד לאחר מכן תשקעו בחזרה בזכרונות מרהיבים ומופלאים של ארועים מן העבר. למה?
הבעיה טמונה במימד הרגשי. הזכרון שלנו סלקטיבי ברובו. אנחנו
מעדיפים לזכור רק את הדברים הטובים ומנסים לשכוח את הדברים הרעים.
כך מצטיירת לנו תמונה של העבר בצבעים ורודים, ואנחנו שוכחים
שבעצם בזמנו לא הכל היה ורוד. היו גם חששות, מתחים ופחדים ממש כמו שיש היום.
אנו שבויים בעבר בידי הזיכרונות המתוקים שלנו ולא מרגישים את
ערכו של ההווה משום שאנו חסרי פרספקטיבה כלפיו.
כמובן, יש יתרונות רבים בזכירת העבר שלנו, בין השאר כדי לא
לשכוח מאיפה באנו ולאן פנינו מועדות.
ועדיין, עם כל זה שהעבר הוא מקום כל כך נחמד לבקר בו, האם באמת
הייתם רוצים לגור בו?
מה הופך בנאדם לנורמלי? ומה זה בכלל המושג הזה "נורמלי"?
יש כמה וכמה משפטים המנסים להגדיר מיהו אדם מן המניין, שפוי בדעתו, נורמלי וכיו"ב – ולהפך – מיהו המטורף, הפסיכי והמופרע.
לדוגמא:
"חוסר שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות"
"האדם הממוצע לא חושב שהוא כזה"
"אדם שאין בו שמץ טירוף הוא לא נורמאלי"
"אלה שבאמת מאמינים בעצמם סגורים בבתי משוגעים"
וכמובן, איך אפשר בלי: "אני לא סובל מאי שפיות – אני נהנה ממנה"…
אז אחרי הכל, מה הפירוש של "נורמלי"?
נורמלי זה כמובן מלשון "נורמה". (המקור בלטינית).
הנורמה משקפת תבניות התנהגות המצופה בחברה מסוימת.
כלומר, להיות נורמלי זה ללכת לפי הנורמה.
אבל האמת היא שכל המושג של נורמה הינו מושג רעוע מן המסד עד הטפחות.
מי קובע את הנורמה? – הציבור.
ומי כפוף לנורמה? – גם כן הציבור.
אותו הציבור שקובע את הכללים הוא זה שמחויב לתת את הדין במידה ויפר אותם...
יתר על כן, הציבור כידוע מורכב מאוסף של פרטים השונים איש מרעהו. ולפיכך, כשנקבעת נורמה כלשהי, הנורמה בעצם כאילו אומרת: "אני אכפה את רצוני על כלל הציבור, למרות שאני יודעת בוודאות שהדבר לא ישקף את כל גווני הציבור".
נורמלי זה להיות כמו כולם, אבל אף אחד הוא לא "כמו כולם". כל אחד מאיתנו מיוחד בזכות עצמו.
אנחנו לא אורגניזם אחד גדול אלא אוסף של אנשים הנבדלים אחד מן השני בהגדרה, אז איך אפשר שנתנהג אותו הדבר?...
יהיו כאלה שיגידו שלהיות נורמלי זה להיות אדם מאוזן ובריא בנפשו.
הידעת שאף אחד לא יכול לקבל אישור שהוא בריא נפשית?
שום רופא איננו מוסמך לתת אישור בכתב, שבו ייאמר על אדם שהוא בריא.
המקסימום שרופא רשאי לכתוב הוא, שהוא בדק את האדם ולא מצא אצלו שום סימני מחלה.
המונח בריאות פירושו מצב של איזון אופטימלי. ומצב כזה קיים רק בתיאוריה.
במציאות אין מצב כזה. שום אדם איננו נמצא במצב של איזון אופטימלי. לא איזון גופני ולא איזון נפשי. תמיד ישנה איזו מידה של הפרת איזון.
מה שמעניין את הרופאים היא מהי מידת ההפרה, והאם ניתן לטפל בה.
(אוטיזם, מחלות נפש, הפרעות אישיות וכו' הם חוסר שפיות מסוג אחר, שאני מעדיף לא להיכנס אליו כרגע).
אם אני לוקח את עצמי בתור דוגמא, אין ספק שאני לא נורמלי במובן של ללכת לפי הנורמות.
אחד הדברים שאני מתעב הכי הרבה זה נורמות חברתיות, ואם תהיה לי האפשרות, אני בדרך כלל אעדיף ללכת נגד הנורמה.
אבל האם זה הופך אותי ללא שפוי? בדיוק ההפך. אני משוכנע שדווקא מי שהוא בעל נפש עצמאית וחזקה ולא נכנע לתכתיבי הסביבה, הוא הוא הנורמלי האמיתי.
יש משהו ממש לא נורמלי בלרצות להיות נורמלי...
איך אמר מאיר אריאל: "מה, אתם חושבים שאני לא נורמלי להיות נורמלי?"...
אם לשקר זה נורמה - אני לא נורמלי. אם לגנוב זה נורמה - אני לא נורמלי. אם לעבוד על חברים בעיניים זה נורמה, אני לא נורמלי. אם להרביץ לאישה זה נורמה - אני... לא... לא... לא נורמלי.
אני לא נורמלי, ואני גם מציע לכם להיות לא נורמלים.
כמובן שמי שמפגין את השונות שלו החוצה ולא מתבייש בכלל בזה שהוא לא נורמלי - הוא באמת לא נורמלי.
אבל לא בגלל עצם המעשה, אלא בגלל חוסר המודעות שלו לסביבה.
(הבעיה שלו היא בחוסר היכולת להבין שאין מה להתגאות בכך שהוא שונה).
ומהצד השני של אותה מטבע, אם מישהו חושב שהוא בעייתי - הוא אכן בעייתי.
ולא בגלל שהוא באמת בעייתי, אלא בגלל שהוא מצהיר על עצמו ככזה.
ברגע שבן אדם מכריז על עצמו שהוא מתוסבך, הוא גורם תסבוך בעצם האמירה.
וחוץ מזה, כמובן, הדבר גורם גם לשכנוע עצמי שקשה מאוד להשתחרר ממנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: