העולם שבפנים

"אמרו עליו על ר"א בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות בשעת הרגל דבר הפיחה אמרה כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה הלך וישב בין שני הרים וגבעות אמר הרים וגבעות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים אמרו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה אמר חמה ולבנה בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וחפרה הלבנה ובושה החמה אמר כוכבים ומזלות בקשו עלי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר ונמקו כל צבא השמים אמר אין הדבר תלוי אלא בי הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו יצתה בת קול ואמרה ר"א בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא [והא הכא בעבירה הוה ומית] התם נמי כיון דאביק בה טובא כמינות דמיא בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת ואמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלין אותן אלא שקורין אותן רבי". (מסכת עבודה זרה, דף יז)

***

למי שלא הבין, הסיפור בקצרה הולך ככה:

מסופר על אחד בשם אלעזר בן דורדיא, שהיה בעל יצר כל כך גדול לזונות עד שמעידים עליו שהוא עשה ביקור בית אצל כל אחת ששמע עליה שהיא עוסקת במקצוע הדקיק בעולם.

יום אחד הוא שומע על מישהי חדשה, שהוא לא היה אצלה מעולם. אבל, יש איתה 2 בעיות:

א. היא נמצאת בצד השני של האוקיאנוס. ב. המחיר שלה לא היה בדיוק תעריף מינימום.

כמובן, שום דבר מזה לא הרתיע אותו, ובסופו של דבר הוא הגיע למחוז חפצו.

ואז, בשעת עיצומו של האקט, מה לעשות - הבחורה הפליצה.

ומה הייתה התגובה לעניין?

היא צחקה, ואמרה לו: "כמו שהנאד הזה השתחרר וכבר לא יחזור למקורו, כך לך אין סיכוי לחזור בתשובה"...

מכאן ואילך, מתרחש טוויסט מפתיע בעלילה.

איך שאלעזר בן דורדיא שמע את המשפט הזה יוצא מפי אותה זונה - המשפט הסתמי הזה, שנאמר ללא כוונה מיוחדת, עשה לו רע על הנשמה, והוא החליט שהוא רוצה לחזור בתשובה.

אבל מי יקבל אותו בתשובה?

הלך וישב בין ההרים והגבעות וביקש מהם שיבקשו עליו רחמים. ההרים לא הסכימו.

הלך, ביקש והתחנן לשמיים ולארץ, לשמש ולירח, לכוכבים ולמזלות, לאריק ובנץ, לשקע ותקע - אבל אף אחד מהם לא הסכים לעזור לו. (אפילו לא אריק).

הבחור ראה שלא נותרה לו שום תקוה - אף אחד לא יעזור לו.

התחיל לבכות ולבכות, עד שמת תוך כדי בכי.

איך שיצאה נשמתו מייד נפתחו שערי שמיים, יצאה בת-קול והכריזה: "רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא!"

כאשר שמע רבי יהודה הנשיא את המעשה, הוא בכה מרוב התרגשות ואמר בפליאה: תראו מה זה! יש כאלה שצריכים לעבוד שנים כדי לקנות את עולמם, ויש כאלה שעושים את העבודה ברגע אחד.

ולא רק זה, אלא שהם אפילו זוכים לתואר הכבוד של "רב"...

***

אז מה אפשר ללמוד מהסיפור הזה?

קודם כל, שבנות מפליצות.

אבל יותר מזה, רואים מכאן יסוד עצום: לא משנה מה המצב שלכם, תמיד אפשר להשתנות.

אלעזר בן דורדיא הגיע באמת לדיוטה התחתונה ביותר מבחינת התמכרות לתאוות. הוא הפך ליצור אובססיבי לחלוטין למין והקדיש את חייו לזנות, פשוטו כמשמעו.

הוא בז למוסכמות חברתיות ולדפוסי התנהגות מקובלים. לא הפריע לו מה הסביבה חשבה עליו, איזה שם יוצא לו, ומה אנשים מדברים עליו מאחורי הגב.

אבל דבר אחד כן הפריע לו.

כשאותה זונה אמרה לו ש"אין לו סיכוי לחזור בתשובה", זה הדליק אותו.

כי למרות שלא אכפת לו איך כל העולם רואה אותו, על דבר אחד אלעזר בן דורדיא לא היה מוכן לוותר: על התקווה לשינוי.

אלעזר בן דורדיא היה לכאורה אדם חופשי ומשוחרר מכלל עול. הוא צעד בעקבות ליבו, סחט את החיים עד תומם, עשה מה שחפץ, והלך עם זה עד הסוף.

אך בעקבות מה שאותה זונה הפריחה לחלל האוויר, והמשפט הטעון שבא מייד לאחריו, אלעזר בן דורדיא נאלץ לעצור לרגע ולהתבונן אל תוככי עצמו.

למרבה הפליאה (או שלא), הוא לא גילה שם בפנים אף אדם חופשי ומשוחרר. הוא גילה שם אדם המשועבד לתאוות ליבו, וכבול אליהן כמעט מבלי יכולת לחזור חזרה. הוא גילה אדם כבוי.

ואז, הוא חיפש את התשובה.

מהי תשובה? מקובל לחשוב שתשובה היא חזרה אל האלוהים. אבל האמת היא שתשובה היא בראש ובראשונה חזרה אל עצמנו. חזרה אל  המקורות.

אלעזר בן דורדיא חיפש את הדלת לחירות. החירות שתחזיר לו את הדבר שהוא התגעגע אליו כל כך - את עצמו.

 ***

עד כאן הכל טוב ויפה. אחרי הכל כולנו בני אדם שטועים, מתחרטים, ורוצים לחזור למצב שלפני הטעות.

אבל מה עושים כשכבר אין לאן לחזור? מה יעשה אדם שאיננו מוצא כבר שום נקודה טובה? מה יעשה אדם המרגיש שגם הניצוץ האחרון שבליבו חדל לבעור?

אלעזר בן דורדיא לא ידע את התשובה לכך. ולכן פנה לכוכבים, למזלות, למרחב הקוסמי, ובעצם לכל גרמי ואיתני הטבע שיעזרו לו. שיצילו אותו מעצמו.

וכצפוי, גם הם איכזבו אותו. "לפני שאנחנו דואגים לך, אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו" הם אמרו לו. "אנחנו לא יכולים לעשות את העבודה בשבילך" הם אמרו לו. "כל אחד צריך להסתדר לבדו" הם אמרו לו.

אלעזר בן דורדיא הגיע למבוי סתום: להמשיך קדימה אין טעם, לחזור אחורנית אין לאן, ומהצדדים אין אף אחד שיתמוך בו. מה נשאר לעשות?

לבכות.

הוא הניח הוא את ראשו בין ברכיו, מה שמזכיר את התנוחה העוברית, ובכה.

הוא בכה ובכה, עד שנשמתו יצאה בטהרה. ורק אז, לאחר מותו, התקבל בתשובה.

רגע, אז מה המסקנה? האם מדובר כאן בסיפור טראגי של אדם שבזבז את חייו לריק וכדי לחזור בתשובה נאלץ לקפד את פתיל חייו?

לדעתי, המסקנה אחרת. מדובר בסיפור קשה, קשה מאוד אפילו, אבל המסר בסופו הוא אופטימי.

צריך לזכור שרובנו לא נמצאים במצב כל כך קיצוני שאי אפשר לגאול בו את חיינו. דרך החיים של אלעזר בן דורדיא הייתה כזו שהוא כבר לא יכל לצאת ממנה, הוא לא יכל לגאול את עצמו. זהו אינו מצב מצוי.

לכולנו יש נקודות של אור בחיים, מעשים טובים או חשובים שדרכם אנחנו יכולים לבטא את הכוחות הטובים שבנו, את האנושי והפשוט שבנו. לרובנו יש אנשים שאנחנו מעריכים שיהוו חברה חיובית ותומכת לכשנצטרך את עזרתם להשתנות.

נכון, אף פעם לא קל להשתנות, גם כשרוצים. לכולנו יש דפוסי חיים שלפעמים יש להם תופעות לוואי מזיקות, אבל זה לא אומר שאנחנו חותמים כל כך בקלות את גורלנו לכישלון. כל עוד אנחנו מוכנים להשקיע את המאמץ, הגאולה תמיד אפשרית.

אין הדבר תלוי אלא בי.