אז הנה אני, שוב, אחרי שלוש(?) שנים ללא כתיבה ועם הרבה הרבה בלאגן, בראש ובחיים. חזרתי לעשות קצת סדר.

אז מי אני בכלל? סקירה כללית ומהירה מאוד לפניכם:

אני סתם בחורה, בת 19 וקצת, שסביר להניח שעד לפני חצי שנה המשפט הראשון שהייתה כותבת בבלוג נועד היה להבהיר, שהיא מופרעת אכילתית כבר הרבה שנים ושהחיים שלה סובבים סביב זה ושאוי אוי אוי כמה קשה. היום היא כבר קצת אחרת, עדיין מופרעת אבל ממש לא רוצה להגדיר את עצמה ככזאת, בטח ובטח שלא במשפט פתיחה של בלוג חדש וריק. 

טוב, הסתבכתי...אז איך כן? מי אני?

אני זאת הבחורה ההיא שהחליטה יום אחד שנמאס לה להיות כ"כ מחושבת ומאורגנת, ומאז נוהגת בצורה שכולם, כולל היא עצמה, תמיד קיוו שלעולם לא תנהג. ספונטנית. הרפתקנית. חייה, אעלק.

אני ההיא שמתכוונת להתחיל ללמוד רפואה, כי סבתא נורא רוצה, אבל בעצם, יש מצב שאם תעברו בבית קפה השכונתי (או לא) תמצאו אותי מעשנת בשרשרת, סיגריות, ג'וינטים, מה שמתחשק.

אני היא התל אביבית שנשבעה לכולם שלעולם לא תעזוב את העיר, אבל חזרה לא מזמן מחודשים ארוכים של מחייה באירופה, ובפועל מבלה את רוב זמנה אצל חבר שלה, בצפון הארץ.

אני זאת ההיא שהיתה עם המדריך שלה בצופים, ומאוחר יותר עם הבוס בעבודה, נו..יש לה משהו עם סמכות. גברים בוגרים יותר, מנוסים יותר וחזקים יותר מושכים את כולנו, היא מאמינה, אבל רק חלקנו מכוונות לשם.

אני זאת ההיא שהיתה אנורקטית 6 שנים, אח"כ אושפזה למשך כמעט שנה וחצי, ועכשיו כשרואים אותה לכולם ברור שהיא בריאה.

לצערי, אני היא גם זאת שלסובבים אותה אין מושג שהיא עדיין נקרעת, נאבקת באוכל ומנהלת איתו רומן בו זמנית, מתעסקת בו הרבה יותר מדי ובסופו של דבר רחוקה מלהיות בריאה. אבל מילא. עוד אחת.

בסופו של דבר, אני היא פשוט זאת ששומרת בפנים וצריכה לפרוק מדי פעם. לא ליומן, כי אני רוצה להישפט. אני רוצה להישפט על מנת שבסופו של דבר אהיה קצת יותר מי שאני רוצה להיות.

בתחילת הפוסט הייתי בטוחה שאני פותחת את הבלוג כדי שישמש לי כיומן אכילה ומשקל, אבל כשאני חושבת על זה קשה לי להאמין שכאן זה יגמר.

we'll see?