Personal***Disfunctions

מרדן, חצוף, טוטאלי, קריזיונר, רגיש ונטול מורא למראה.

בהתחלה לא סבלתי את הטלפונים. לא רציתי את כל זה. בשביל מה? זה יגמר. וזה תמיד נגמר רע. אצלי לפחות.

ריב, סינונים, סקס פרוע ושוב ריב, זוהי תמצית הקשר הזה. כמה שזה אדיוטי ושרוט, עכשיו אני לא יכולה בלעדי זה. בלעדיו. איזה טבע נורא, שקשרים הרסניים מושכים אליהם קורבנות נגררים ועוורים שמתאמצים לשלוט בעצמם ופוחדים מן הקשרים המחזקים, המפריחים והקלים למעשה. אני לא כזאת.

הייתי בורחת כשכואב לי, הוא היה שותק בשתיקתי. או צועק. שזה אותו הדבר בעצם. הריבים היו נגמרים רע כל כך, שאף אחד מאיתנו לא ממש ידע לבטח בהיסגרו של יום אם נראה עוד את פני השני, אם נוכל לתקן ולנשק ולומר סליחה מעורפלת אך כנה ולהתחבק ולחלוק רגעים של קירבה חזקה ואז לשוב אל השיגרה העגומה שגם אף פעם אינה משעממת של קיצוניות. לי זה נראה, משום מה, שמה שהחזיק אותנו דבוקים זה לזה זמן רב כל כך למרות שהשתייכנו זה לזה כשני אויבים, היו אותן שעות בדיוק של שאננות והתבוננות זה בזה לאחר מעשה, שרועים בגופות מיוזעים על המיטה שלו ואפופים בעלטה נעימה שמתפשטת סביבנו כמו אור של ירח שנוגע בנו ושוב נסחפים ושוב נרגעים ומתכרבלים והכל מיטשטש בין גבולות של עדינות נוגה וחזקה ומחברת כל כך; או אותם הרגעים שהצלחנו להצחיק זה את זה, שאולי אפילו הצלחנו להפשיט זה מזה לזמן קצר את מסכן העבה של כל ההגנות הפנימיות ופשוט להשתייך לרגע ולחוות אותו ולחוש מיוחד כל כך כי זה כיף שובבי שכזה של שני צעירים דפוקים ומיוסרים שחיים בשתי פלנטות שונות ואין להם שום סיכוי אמיתי להבין זה את זה. זה להיקרע בין השתלכות ארסית לתאווה רצחנית ללזרוק את הכל להתקשרות ללא מילים לשנאה הדדית לקירבה אמיתית. איזה זבל. הראש מסתובב, אני מתרחקת קצת, בוחנת עם עצמי למה אני לא יכולה פשוט לחתוך מהכל ומבינה שזה כמעט כל מה שיש לי בתקופה הזאת. כמה עלוב. ובכלל. אני ממש לא בן אדם של פרידות. אולי גם בגלל שניסיתי כל כך חזק להוכיח לעצמי שאני מסוגלת להחזיק את הקשר הזה ולעשות ממנו משהו מועיל, שאני מסוגלת לאכול את ה"קשיים שבדרך" ולבסוף להתבונן לאחור בהודיה על שלא בחרתי באופציה הקלה, שאם נותרנו ושרדנו במלחמת ההתשה והחפירות הזאת עד עכשיו יש לזה משמעות כניראה. טעות, טעות ושוב טעות. אני חושבת שלא באמת אכפת לנו זה מזה. שיותר נהנינו זה קרבתו של זה ומן האנטיתזה המשובבת והעצובה הזאת של אופיינו. הפכים מושכים? לא אצלנו.  

עכשיו לא מדברים. ובי יש חלק עצום שמסתכל לאחור ורוצה ופייס ולהתקבל מחדש ולהציל את זה ולשכוח מכל מה שהיה ולשבור את השתיקה הקרה הזאת ולהירתם מחדש לתחושה שאני לא לבד בכל זה ולנסות לשמור שלא יתבזבז. כי הוא כן חסר. אבל גם חלק עצום עוד יותר שחוסם את כל אלה שחייב להישאר קר ומפוכח וביקורתי ושלם עם עצמו, שרוצה וצריך לעבור הלאה ורוצה להתקדם ולשכוח ולקבור ולא להתייחס ולחמוק מן התחושות ולהעלים את הזכרונות היפים שיצרנו שנשברים אלי ולוחשים בתוכי בקולות קטנים קטנים שנייה לפני שאני נרדמת. הוא כן חסר. ויש גם חלק קטן יותר שבכלל תוהה על המצב הזה ואיך הגעתי לדפיקות הזאת ולמה הייתי איתו כל כך הרבה זמן ואיך זה שאני טוחנת מים בצורה מחזורית ובלי סוף. והיינו זוג מוזר. הייתי באה אליו סגורה קצת ופחות שלמה בהרגשה קטנה שכל זה חסר משמעות. שלא משנה כמה אבלה איתו וכמה נתחבק ונתקרב ונשכב ונצחק ונעשן ונדבר ונישן אחד עם השני, בחיים לא אצליח לאהוב אותו. זה די נדיר לאהוב מישהו שמחצית מהזמן אתה פשוט שונא. רוב הזמן קורה, שכשמאבדים את כל זה, לאחר זמן מסויים נולדות כמה וכמה תובנות, מבינים כמה זה היה דפוק ופשוט ממשיכים הלאה לקראת הדבר הבא. העניין הוא שמההתחלה ועד מה שמתפרש כסוף, ידעתי שזה דפוק, שזה לא יעבוד בחיים, וששנינו יצורים שונים ומטורפים מדי בשביל להחזיק מעמד לצד שנינו. אז הנה מסקנה קטנה: פשוט לא לעשות את זה לעצמי יותר.