בוקר
הגעתי לבסיס
כולם עמדו בחוץ, אמרו שהיו יריות ומישהו התאבד
ניסיתי לחשוב מי זה יכול להיות, ואז פשוט ידעתי שזה הוא
ניסיתי להתקשר וכמובן הוא לא ענה
כולם שאלו למה הוא עשה את זה
למה הוא רוקן לעצמו מחסנית לראש
אמרו שזה לא הגיוני, אין שום דבר כל כך נורא, בלה בלה
כולם כולל המפקדים שהיו עסוקים יום קודם בלמרר את חייו
אני רק חשבתי שזה מאוד הגיוני, שפתאום הכל מסתדר
שזה היה משהו שמתאים לו לעשות
אבל רק אני חשבתי ככה, כנראה. ומאוחר מדיי.
בלילה ההוא בכיתי בפעם היחידה אולי ב-5 השנים האחרונות.
בוקר. גשם מטפטף. לוויה צבאית.
המון חיילים.
אמו היתה אמורה להגיד משהו, אבל היא רק בכתה במיקרופון.
אחת הבנות הקריאה משהו. אולי זה היה מרגש. אבל רק הסתכלתי על ערימת העפר ולא הבנתי מה הוא עושה שם.
למה הוא למטה.
ואז כל אחד זרק עוד קצת בוץ לערימה.
נשארנו כמה אנשים, אלה שהיו קצת יותר קרובים אליו מהאחרים. הסתכלנו אחד על השני ולא היה צריך להגיד כלום.
לא רציתי ללכת, כי למה אני הולך והוא נשאר? אבל הלכתי.
אחרי השבעה כבר נוסף קבר חדש לידו.
מעניין כמה כבר יש שם עכשיו.
Please let me die in solitude
http://www.youtube.com/watch?v=6Spu7FWs8ik
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
prowler