אני מאוהבת בסבתא שלי, למרות שהיא מתחילה לאבד את השפיות. 90 שנים לא הולכות ברגל.

היא סיפרה לי לפני כמה ימים;

"חלמתי שהלכתי איתך לים, ואמרת לי לא להכנס וממש כעסת כשנכנסתי למים.

הייתי קצת בים ואז התחלתי לטבוע ואת נכנסת במהירות והוצאת אותי. סאמזן פארדיר (שזה כפרה עלייך ביידיש) "

זה המחמאה הכי טובה שיכלתי לקבל ממנה. מהתת מודע שלה. 

ההבנה הזאת שהיא באמת סומכת עליי, אחרי חיים מלאי נאצים ומלאי אנשים רעים זה מחמם לי תלב בלהבה ענקית.

הרי אני יודעת כמה זה קשר לסמוך על בנאדם, אפילו אחד.

למרות שאמא מספרת שסבתא אף פעם לא הייתה בנאדם של רגשות, ולא חיבקה ונישקה אותה.

אבל מה לעשות? כשגדלים במצב שמסתגרים ומפחדים מכל עובר אורח שלא ירצח אותך ויגנוב וישדוד ויאנוס אותך איך אפשר ללמוד לאהוב.

זה שהיא סומכת עליי ככה, בעצם אומר לי הכל. היא אוהבת אותי, באמת אוהבת.

ואני מוכנה לתת לה את החיים שלי. רק על האומץ הזה לסמוך על בנאדם אחרי שבני אדם כמעט וחרטו עליה מספר, אם היא לא הייתה מתחבאה כמו עכבר וגוועת ברעב.