מה זאת המהירות הזאת של החיים?
תתחילו לחיות, למצות כל רגע מהחיים.

אז זה עשור חדש, והחלטתי לשרוף את היומן שליווה את שני ניתוחי המוח שלי בגיל 12 ו13 , את המערכת יחסים הדפוקה שלי עם אבא, את הגילויים שלי לאט לאט על כמה שכל האנשים בעולם סובבים סביב עצמם ולא אכפת להם כלום חוץ מעצמם. שבשביל להיות משפחה צריך הרבה יותר מדם.

תלשתי לי דף  אחד מהיומן שבו כתבתי לי ברכה לעשור המגיע. את השאר  היומן אשרוף.

בשנה שעברה הצבתי לעצמי מטרות כמו מין צ'ק ליסט כזו, שהשגתי יותר מ85% מהמטרות.

אני רוצה שזה יהיה עשור נקי, בלי זכרונות רעים. וכל פעם שהייתי במצב רוח דיכאוני, הייתי לוקחת את היומן ופשוט קוראת אותו שוב ושוב, על ההתמודדות שלי, מן רצון לתת לעצמי כאפה ולראות איזו גיבורה אני בתכלס. ושכל דיכאון קטן זה סתם איזה זבוב מעצבן ליד האוזן לעומת מה שעברתי.

אז, זה יהיה עשור שלא יהיה לי בשום רע להזכר, כי אם לא היומן אני זוכרת רק דברים טובים מהתקופות של הניתוחים. כי היית יילדה כזאת, שלוקחת באיזי, שמסתלבטת ומחברת של דפים לא תגרום לי לזכור דברים רעים ולשבת במיץ של רחמנות עצמית כשזה לא באמת אני.

עכשיו, אני רק מחכה לשרוף את היומן ביום מן הימים עם סלביק ביחד. ולהתחבק כשהוא נשרף מולי.
שיהיה לי זכרון טהור אחד מכל החרא הזה שהיומן מכיל בו.
אולי אפילו אצלם תמונה של הלהבות שאפתח יום אחד.

יום הולדת שמח לי, שיהיו לי הרבה ימים טובים ולב מלא באהבה ובריאות יציבה ☺