המגדל של המגדל

"איטיות, רוגע, נדודים, אריכות ימים וחכמת חיים, אלו האסוסיציות הראשונות שעולות בראשך כשתחשוב על חיה זו.

יש לי כרגע, 61 צבים. לעיתים חלקם עוזבים,לעיתים חלקם שבים, ולעיתים מגיעים חדשים. ישנם כאלו בגוונים ירוקים, גוונים אדומים או חומים וישנם כאלו שיותר אפורים. יש צבים בצבעים פסטלים רכים, ויש בצבעים חזקים. לחלקם הרבה אנרגיה, חלקם בקושי זזים. יש צבים שאוהבים בעיקר את הקומה התחתונה, ויש צבים שעולים למעלה, למעלה ממני, ממני והלאה.

לכל צב שאיפות משלו, לכל צב חלומות משלו, לכל צב תכלית שמסתתרת הי שם בשריון שאותו סוחב לכל מקום. בתוך כל אחד נמצא איזה משהו שבגללו, או אולי בזכותו, הוא ממשיך לצעוד. וכל אחד צועד בכיוון אחר אך עדיין קיים קשר ביניהם. וגם אני, מרגיש מין קשר אליהם. וזו הסיבה שהחלטנו להקים כאן את מגדל הצבים.

ובכלל ברגע שחושבים על זה, הם מצאו אותי, ולא אני אותם."

מלך הצעצועים ישב מולי המום לחלוטין, פתאום הבנתי שכנראה קצת נסחפתי בהסבר.

הייתה שתיקה ארוכה, אך לא מעיקה כלל, הציפורים המצייצות הם שהנעימו את האווירה. ישבנו בקרחת יער "תהיות" המרוחקת מעט מן העמק, הצבים התפזרו להם על הדשא, והתענגו על מגוון רחב של פרחי בר ועשבים. רגע נהדר.

מלך צעצוע נעמד, הביט בי בחיוך ילדותי ואמר: "וואללה, נחמד... טוב... אז נתראה..."

"נתראה" השבתי. תהיתי לאן הוא הולך הפעם.

לאחר שניות בודדות נעלמו עקבותיו, ובמרחק לא רב מהמקום בו המלך נעלם, צללית קטנה ומשונה הופיעה. הצללית נראית באה לקראתי, אך עדיין היה קשה לזהות את הדמות. פתאום התמונה נעשתה ברורה והבנתי שזהו דופי ובידו אחד הצבים. "נראה לי שהוא הלך לאיבוד!" צעק ממרחק. "אתה יכול להוריד אותו, זה בסדר!" השבתי אך כנראה שלא חזק מספיק ודופי המשיך לנוע לכיווני בעודו מחזיק צב אדום. "אתה יכול להניח אותו, זה בסדר" חזרתי כשכבר היה ממש קרוב. "אה אוקיי" אמר דופי והניח את הצב לנפשו. "מה לא איכפת לך שהצבים שלך מפוזרים בכל מקום?" שאל דופי בחיוך תמוהה. "הם לא צבים שלי, הם רק נמצאים איתי." ניסיתי להסביר לטרול המעורער בנפשו. "רק תדע שאם היו לי צבים כאלו, הייתי מלמד אותם להילחם, והייתי מסדר אותם כך שלא יהיה סדר." צחקק לו דופי והחל לרוץ לכיוון העמק ואט אט נעלם  לו גם הטרול המגושם.