המגדל של המגדל

אני תפרן.

לא הפכתי לכזה ביום אחד. אך מאז חיי הרבה יותר שלווים ומלאים.

מידי בוקר אני מטייל לאורך השדרה, ויושב 20 דק' באחד הספסלים.

באחד הבקרים אדם מיוחד ישב לצידי. הייתה זאת החולצה האדומה שצעקה לעיני ועוררה בי חשק עז לקפה. פניו היו מוכרות, אותן עיניים שיכורות. הוא זיהה אותי. חייכתי אליו חיוך גאה, אך פניו היו מבוהלות.

"באתי להתנצל בפניך" אמר. "הטיפשות שלי עלתה לך ביוקר, אבל אני מקווה שאתה מבין..." יישר מבטו וחייך חיוך חד "הרי בסופו של דבר גם אני..." האט את דיבורו "כמו כולם".

הבטתי בו ושתקתי, חשבתי על אותו היום שפגשתי אותו לראשונה.

בזמנו היה לי פאב, ואף אחד המצליחים בעיר. מעולם לא הרגשתי עשיר כל כך, היה לי כמעט כל מה שרציתי, אך כמובן אין כזה דבר הכול, תמיד יש עוד... ותמיד משהו יכול להשתנות...

וכך ביום אחד, בערב שמח במיוחד, באזור שעה 22:30, נכנס לו הבחור לפאב, לבוש חולצת כפתורים ארוכה בצבע אדום חזק, נראה בתחילת שנות העשרים לחייו, והיה מאד חביב, אך שתה יותר מידי, ובחזרו לביתו נתפס כשהוא מנפץ את חלונות הרכבים החונים לאורך השדרה בזה אחר זה...

 לאחר שבוע קיבלתי הזמנה לבית המשפט, אביו של אותו בחור תבע אותי על מכירת אלכוהול לקטין. מסתבר שעוד לא מלאו לו 17, ולכן אביו יצא זכאי מול כל בעלי הרכב שניזוקו.

הפסדתי בתביעה זו הרבה מאד כסף, זה הופיע אפילו בתקשורת. קיוויתי שאולי לפחות אתפרסם, אך המזל לא שיחק לטובתי אלא להפך, פחות ופחות אנשים הגיעו וכך גם אלו שעברו וראו את המקום ריק, המשיכו לפאב הבא...

ובדיוק כשמגיע הרגע שאתה חושב שלא יכול לקרות משהו יותר גרוע מהמצב שאתה נמצא בו,כמובן, הפאב שלך עולה בלהבות.

בכל זאת היה משהו בדבריו של בודהה, צריך לאבד הכול כדי להבין דברים מסוימים.

מחשבות רבות חלפו להן, שעה שהבטתי בפאב נשרף כליל, זיכרונות ילדות, חלומות שנופצו, אהבות נכזבות, וחיוך שהחל לעלות אט אט על פני. רבים יאמרו שאדם שעומד ומחייך בזמן שחייו נשרפים מול עיניו הוא לא יותר מאשר חולה נפש, אך אני תמיד טענתי שגם אדם החווה הארה  ניתן לפרשו כאדם שאיבד את הצפון. וממש באותו רגע שמצטייר כחלום בלהות הזוי, נפקחו עיני. איני יכול לומר שזאת הארה שחוויתי, אך מתג כלשו הדליק את האור, או שהתחלתי לשים לב לחושך.

 מבעד לכל האש והעשן התחלתי לנשום את האוויר הנקי.

 מבעד לכל העצב והכעס התחלתי להרגיש את השמחה.    

הסתכלתי סביבי, ראיתי אנשים שאיבדו את הטעם הטוב, אנשים ששכחו מהי המטרה, אנשים שאולי לא יבינו לעולם מה רע בדרך החיים שלהם, כל בעלי ההון שנוקרו עיניהם,    

בעלי הסמכות שנפלו רגליהם, הרשויות המשטות, המאמינים הגזלנים, הצעירים המבולבלים, הזקנים המקובעים... המציאות, המציאות שאליה התרגלנו.