זה קורה מדיי פעם.

אולי כשהשמש והירח במצב מסוים או כשהרוח נושבת דווקא לכיוון הזה. איש עוד לא הצליח לפענח מה הסיבה בדיוק

אבל כשהמצב כזה היא צוחקת. מאושרת.

והיא אומרת סליחה ותודה בדיוק במקומות הנכונים,ושולפת חיוכים בדיוק בזמנים הנכונים.והכל נראה כמעט מושלם..

עד שהרוח משנה את כיוונה, או הגורם הזה, שמשפיע עליה משתנה בחזרה.

ואז היא חוזרת למצב ההוא, שבו היא שותקת.מקשיבה, לכולם. שומעת הכל והכי נורא - לא מגיבה על זה.

כבר פיענחו עבורה שהיא בתקופת דיכאון,נתנו לה מרשמים לתרופות. אך היא ידעה שתרופות לא יעזרו, רק ירעילו אותה.

היא העמידה פני ילדה טובה.כאילו זה באמת עובד, כאילו התרופות שהייתה מורידה באסלה באמת עבדו.

כספים נשפכו מאותם אנשים שפעם דאגו לה, ועכשיו קצת התייאשו.

ואז.. ואז זה קורה שוב. היא שוב מחייכת, שוב קורנת.

כאילו דבר לא קרה, נדמה למי שמביט בה שחייה לא יכולים להיות מושלמים יותר. וזה מדבק, האושר שלה מדבק.אולי בגלל זה הוא נגמר מהר כל כך.

היא נותנת לכולם ממנו, מחלקת,היא לא שומרת לעצמה.

כזו הילדה, פתאום שמחה פתאום בוכה. לא צפויה.

אבל היא, לעומת כולם יודעת, שכל מה שחושבים עליה שגוי.

שביום הזה שהיא כל כך עצובה, זה רק בגלל שאכפת לה.זה קורה לה כי היא רואה את כולם. באמת.

וכשהיא כל כך מאושרת היא םפשוט עוצמת עיניים. זה קורה לעיתים.

כי בכל זאת, היא בת אדם.וככל בני האדם גם היא חייבת למצמץ.