אני לא יודעת אפילו למה אני כותבת. באמת שאין פואנטה לכל העיניין.
הפאקינג חבר עזב אותי בגלל שלא היה לו מספיק זמן איתי.
אידיוט.
כתב לי היום בג'ימייל "באמת שכמעט אהבתי אותך" .
יש לו בעיה כזאת של רגשות. הוא לא אוהב אנשים בקלות.
אותי הוא מאוד חיבב "ואני חושב שזה מספיק" הוא אמר לי.
סתם התעוורתי מהכריזמה הענקית שלו. חייתי בבועה.
רציתי אותו כל כך.
בעצם כמו הרבה אנשים. הרבה בנות אהבו אותו. לעזאזל.
והוא בחר בי. כמעט אהב אותי.
אבל משום מה זה נשמע לי כל כך מזוייף.
פאק!
כי לא היה לנו מספיק זמן ביחד. מה הוא בסדר?
עזב אותי ביום שהזמנתי אותו אלי הבייתה. אפילו לא התייחס לזה.. הוא רק כעס על איך שכתבתי לו את הסמס הדפוק.
"כאילו ציווית עלי". אינעל ראבק.
בכל מקרה.. להפתעתי בכלל לא כאב לי.
כן, בכיתי באותו יום.. אבל זה היה בגלל ההלם.
ידעתי שהוא כועס ועצבני עלי, אבל זה לא היה משהו חריג במערכת יחסים הזו שלנו. תמיד כעסנו אחד על השני. תמיד היו ריבים.
לא חשבתי שזה יהיה שונה.
כנראה פוצצתי לו את הסעיף..
הוא הטיח בי האשמות ולא הייתי מוכנה אפילו לתגובה.
פתאום כל מה שרציתי להגיד לו בפנים, כל מה שחשבתי קודם "אני אראה לו מה זה!" .. לא יצא. פאקינג בלאנק!
היה לי קשה לחשוב על זה..
אבל יום אחרי זה.. הופ! כמו חדשה. היה קצת מוזר.. כן?
אבל בכל זאת... לא הרגשתי שמשהו חסר.
גם אחרי זה היה סופ"ש והייתי בבית ולא הרגשתי חסרת חבר.
בכלל ביום ראשון התנהגנו כרגיל. הוא אפילו הרביץ לי כל שיעור מתמטיקה.
אפילו הלכנו לקניון ביחד. אמרו לנו שאנחנו עדיין נראים כמו חברים.
היה אפילו יותר כיף איתו ככה.. בלי "בואי הנה.. " שהוא אומר בתשוקה מוזרה שכזו.
עדיין הרגשתי שאכפת לו ממני. הוא באמת קינא לי מאוד. נבהל כל פעם שדיברתי עם מישהו שלא היה הוא.
אחרי כמה ימים אמר לי שהוא מתגעגע. שהוא מת לנשק אותי. כל פעם שרכנתי לקרוא מה כתוב בתרגיל בשיעור מתמטיקה שמעתי איך הוא נושם עמוק,
נושם את הריח שלי. הוא מכור לריח שלי. הוא היה יכול להסניף אותי, הבנאדם.
עכשיו, כל השבוע הוא דילג - כן רוצה אותי לא רוצה אותי.
באמת משוגע הבנאדם.
פתאום החליט שהוא לא סובל אותי. רתחתי מכעס. לא הפסיק לצחוק על זה שהוא לא סובל אותי.
בסוף העמדתי אותו במקום אבל זה לקח זמן.
עדיין מקנא לי.
הבעיה שאני לא רוצה אותו אבל אני לא רוצה שיפסיק "כמעט לאהוב אותי".
אני רוצה לדעת שמישהו נחשק כמוהו מסוגל עדיין ליפול לרגלי.
הוא נשמה בעצם.
אני לא יודעת... אולי לא.
אני כבר מתה לצאת לרחוב שיתחילו איתי. אבל אני צריכה להתלבש בהתאם.
תמיד כשאני יוצאת לרחוב אני יוצאת כאילו קמתי מהמיטה. לא טורחת לפעמים להסתרק...
אני מרגישה כמו בת , ברצינות. רק רוצה להיות נאהבת ע"י מישהו יפה תואר וחכם.
פאקינג פרינסס נהייתי.
מה עובר עליי?...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
