ברק,
היית הידיד שלי הטוב שלי 5 שנים.
הכרתי אותך כאן, דרך ישרא, ממש במקרה נכנסת לבלוג שלי והפכת להיות קורא קבוע.
לאחר הרבה פיטפוטים בתגובות החלפנו כתובות מסנג'ר.
אני הייתי בכיתה ח' ואתה בכיתה ט', שנה מעליי.
דיברנו אין סוף במסנג'ר ולבסוף השיחות הגיעו גם לפלאפון.
החיבור הריגשי והכימיה שהייתה בנינו לא הפסיקה, לשנינו היו בעיות משקל, בעיות עם אנשים, בעיות עם חברים ובעיות עם משפחה.
שני מתבגרים טיפוסיים רק מעט בוגרים לגילם.
ליוות אותי בכל מה שקרה לי בחיי במשך שלוש שנים שבכלל לא ניפגשנו, לא כי פחדתי, אלא כי שמעתי לשטיות שחברות שלי אמרו לי.
לבסוף ניפגשנו, הברזתי מבית הספר ונסעתי ברכבת לחיפה, חיכית לי בתחנה המרכזית של חוף הכרמל, ישבנו ודיברנו אחר כך הלכנו להסתובב והמפגש היה מלא כימיה והמון המון צחוקים.
לאחר מכן נפגשנו כמה וכמה פעמים שהברזתי מבית הספר וגם אתה, בכיתה י'א לא עניין אותי בית הספר בכלל, היה לי בלאגן עם החברות ובבית, רק איתך מצאתי מקלט, בריחה מהכל, בריחה למקום ולבן אדם שהכיר אותי הכי טוב.
הכרת לי שני חברים שלך ועוד ידידה, אחד מהחברים שלך נדלק עליי ומשם כבר התחלת להתנהג מוזר.
הרגשתי כל הזמן שגוננת עליי יתר על המידה, לא כמו ידיד אלא כמו אבא או אמא, התקשרת כל הזמן ודאגת, "היה משהו?" . "עשית איתו משהו?", תמיד שאלת.
אבל את האמת שאותי אף אחד לא עניין, אני אז הייתי עסוקה בלשכוח את האהבה הראשונה שלי שבגדה בי, וסתם העברתי את הזמן עם בנים, זה לא שהם באמת עניינו אותי.
היו כמה פעמים שחשבתי אלייך בתור החבר הפונטנציאלי, ההפך ממני ויחד עם זאת הבן אדם שיכול להשלים אותי, אפילו רציתי שתיהיה הראשון שלי ורמזתי לך על כך, אבל שראיתי את התגובה שלך הייתי בטוחה שאתה לא נמשך אליי.
לעומת זאת, אני תמיד נמשכתי אלייך,פשוט לא רציתי להודות בזה, לי לא מפריע משקל כלל.
אבל הדברים התגלגלו לא טוב, והכרתי מישהו במקושרים, בתקופה הכי פגיעה שלי, שמשום מה אתה היית צריך לנצל, הוא ניצל, שגיא ניצל אותה.
אחרי חודשיים של היכרות נפגשתי עם שגיא, כולם חשבו שאני משוגעת שאני נפגשת איתו לבד, הוא בא מתל אביב עד אליי, ונפגשנו בחדרה במקום הומה אנשים, אבל גם אתה דאגת,והתקשרת.
בפגישה עם שגיא חסר הניסיון לקחתי יוזמה ונישקתי אותו, בגן ההוא,מלא הזיכרונות.
ומשם הכל התגלגל כבר, בפגישה השניה עם שגיא נסעתי אליו הביתה, וחשבת שאני בכלל משוגעת, שברגע לא צפוי הוא יכול לעשות לי כל מה שהוא רוצה.
אבל הוא לא עשה, ואני ידעתי את זה, כבר קראתי והבנתי מי הוא על הרגע הראשון.
ובאותו יום אני והוא נהיינו זוג, בפבואר 2009, כולם חשבו שירדתי מהפסים, מה יש לי לעשות עם חייל בן 19 שגר בתל אביב שאני בת 16 וחצי תלמידת תיכון.
אבל העניינים התקדמו ואני והוא המשכנו להיות ביחד, וביומולדת שלך הכל התערער, כשרצית שאני יבוא לישון בחיפה.
שגיא טיפוס קנאי ואפילו שאמרתי לו שזה אצל ידידה שלך הוא לא הסכים, ואני הבנתי למה, הוא כבר ראה מה יש לך אליי לפני שאתה ראית.
לך לקח זמן לראות את זה.
בנתיים בחודש יוני גילו לסבתא שלי סרטן ממאיר, היא עברה ניתוח קשה ואני נאלצתי לקחת הרבה אחריות בבית, פתאום לא יכולתי ללכת ולבוא ולא לספור אף אחד, זה כבר לא היה פשוט, ולקחתי את תפקיד האמא.
לא יכולתי להפגש איתך מתי שרציתי,ולא היה לי כבר כ''כ הרבה זמן לדבר,אתה באת אליי, פעמיים נדמה לי.
אבל הקשר כבר אז התערער ואמרת לי שיש לך רגשות אליי, ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, חשבתי שאם היית ניגש לפני שהכרת את שגיא הייתי קופץ על ההזדמנות אבל היה לי רגשות אלייך ולשגיא, אבל לשגיא הרגשות היו חזקים יותר והלכתי עם הלב שלי.
ניתקנו קשר ושוב חזרנו לדבר ושוב ניתקנו ושוב חזרנו עד שלא אני ולא אתה יכלנו יותר, זה כבר לא זה, אני לא הייתי מסוגלת עם המצב הזה ואתה כבר לא היית מסוגל עם הכאב הזה שנלווה אלייך בתור הידיד הכי טוב שלי.
ולא מזמן לקראת כיפור שלחתי לך סליחה, התנצלות כנה.
ואמרתי לך שלעולם לא נשוב לדבר כי עברתי כ''כ הרבה התקופה הזאת שסבתא שלי הייתה חולה.
והמוות שלה לפני שבוע שינה אותי כבנאדם, אני כ''כ אחרת ממה שהכרת.
כשאתה יושב ורואה בן אדם גוסס, זועק מכאבים, אין מה לעשות, המחשבה שלך משתנה, הדרך בה אתה מסתכל על החיים.
ואני באמת בשיא הכנות ראיתי אותך בחיים שלי לתקופת הצבא וגם אחרי, אני זוכרת איך ישבנו ותיכננו וחישבנו שנשתחרר ביחד ונילך לעשות טיול בחו''ל ביחד, היו לנו חלומות גדולים... ביחד.
אבל היחד הזה הוא לא דבר נכון, אני הבנתי את זה.
אני עם שגיא.. כבר שנה ושבעה חודשים.
במשך חודשים כאב לי על הניתוק הזה ממך, הייתי בוכה בלילה אין סוף בגלל זה.
אני לא אחת שנקשרת לאנשים חוץ מהמשפחה שלי, מעולם לא ניקשרתי לאיש,אבל איתך זה היה אחרת, אלייך ניקשרתי בצורה בלתי נתפסת זה כאב לי כל יום מחדש, היה לי תחושת חיסרון ענקית, אבל אני יודעת שמבחירה שלי אין דרך חזרה.
למעשה כאב לי עד הרגע, מש הרגע, כשאני מקלידה את המילים הללו.
אני ישלח לך בפייסבוק בפרטי את המכתב הזה.
מכתב השיחרור האמיתי ממך.
ואז באמת בשיא הכנות אני אוכל להפרד ממך ומהזיכרונות שיש לי ממך, וכל מחשבה שקשורה אלייך.
אני רק מודה לך כ''כ.
בלעדייך לא הייתי עוברת את תחילת גיל ההתבגרות בשלום.
תודה.
אהבתי אותך בצורה אדירה והערצתי אותך, את החשיבה שלך ועולמך הפנימי שאף אחד לא הכיר אותו כמוני.
ברק,
אלו באמת מילות פרידה,
חבל שזה נגמר ככה.
אבל החיים חרא, אני כבר רגילה.
תודה.
אהבתי אותך נורא.
וזכרתי ממך כ''כ הרבה.
והגיע הזמן של שנינו לשכוח.
להתראות לעכשיו ולתמיד,
להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
