פאזל.

אני עצבנית.

אני עצבנית בגלל אנשים, שעד שלא קורה לך משהו ממש רע אז הם לא מדברים איתך בכלל, הם לא מחפשים אותך.

זה מקומם אותי.

פתאום כולם מחפשים אותי כששמעו שסבתא שלי נפטרה.

בתכלס, לא אכפת לי מכולם,אכפת לי רק משתי חברות.

אני יסביר בצורה מובנת יותר.

בשנות התיכון, מכיתה ט' בעיקר ואילך, הייתי בחבורה 4 בנות.

ארבעתינו היינו מתולתלות, שטוטניקיות ובעלות סולם ערכים גבוהה.

הכל היה טוב ויפה, עד כיתה י''א, אחת מאיתנו התנהגה בצורה נוראית והתרחקנו ממנה.

נשארנו שלושה בנות, שני הבנות האחרות היו חברות ילדות ואני, אני הכרתי אותם בכיתה ז'.

במקביל באמצע כיתה י''א סבתא שלי חלתה בסרטן, נעדרתי הרבה מבית הספר בגלל שחלק מהפעמים ליוותי אותה ואת אמא שלי או הייתי צריכה להוציא את האחיות שלי מבית הספר ולהכין להם צהריים, כל מיני דברים בסגנון. כשנעדרתי אף אחד לא טרח לדבר איתי, להתקשר אליי, כאילו ולא עניינתי אותם בכלל.

כשסבתא שלי טיפה הרגישה יותר טוב, לקראת סוף שנת הלימודים, הייתי לשם שינוי שבועיים וחצי רצופים בבית הספר, אבל כשחזרתי הורחמתי, פשוט כך.

החברות האלו נידו אותי, יותר נכון אחת מהם והשנייה סתם נגררה אחריה, היא כעסה עליי, כי אני לא הייתי לצידה שהיא הייתה צריכה אותי, בלי לתת לי הזדמנות אפילו לדבר, הפסיקה לדבר איתי והתחילה להסיט אנשים נגדי.

מצאתי נחמה אצל ידיד טוב שלי, ואני שאני לא בנאדם שצריך יותר מדי חברים, הסתפקתי בזה.

הזמן חלף לו והגיעה השנה האחרונה, י''ב, בתחילת שנה היא עדיין לא דיברה איתי, ויום אחד לפתע החליטה שהיא רוצה לחזור לדבר איתי. אני חייבת לציין שהייתי נורא בודדה, היה לי רק את הידיד ההוא, שידע את הסיפור של סבתא שלי ותמך בי וזהו. לא היה לי זמן אחרי בית הספר בכלל להפגש עם מישהו או לעשות משהו, היה את הלימודים ובשאר הזמן הייתי עסוקה בדברים בבית שלי, והיה הרבה מה לעשות.

אני והיא השלמנו, אבל שמרנו על מעט מרחק.

בסוף השנה המצב של סבתא שלי הדרדר, לא באתי יותר מדי לבית הספר, בעיקר הייתי הולכת באמצע היום, או לא באה בכלל.

נכנסתי לדיכאון.

סבתא שלי הייתה במצב ממש רע, כבר ידענו שזה עניין של כמה חודשים בודדים, היה לי כ''כ קשה לקבל את זה, והדיכאון השתלט עליי.

אז, כבר הייתי לבד, לידיד ההוא נמאס שאין לי זמן ואני לא באה לבית הספר כמעט, ושתי החברות ההם, עשו טובה שהם דיברו איתי, לא ממש התייחסו אליי.

היה לי חבר אומנם, אבל הוא היה בצבא, והסתרתי ממנו כמה באמת אני מדוכאת, למעשה הסתרתי מכולם, העסקתי את עצמי בכל הדברים שהיו לעשות בבית, שנפלו עליי לבדי.

י''ב נגמרה.

והמצב אצלי בבית המשיך להדרדר, ואני המשכתי בדיכאון.

יום ועוד יום, לבוא לסבתא שלי, לעיתים להעביר אצלה יום שלם, ולראות אותה לא יכולה לקום מהמיטה, סובלת מכאבים עזים.

ככה יום יום.

ולא היה לי ממש עם מי לדבר, את החבר שלי בדברים האלה שיתפתי מעט, פחדתי להראות חולשה, ועד כמה רציתי לקבור את עצמי באדמה.

אומנם אני אומרת סבתא שלי, אבל היא הייתה אמא שנייה, היא גידלה אותי, פשוט כך.

הזמן עבר ובאוגוסט הלכתי למסיבת גיוס של אחת החברות הללו, לא מצאתי את עצמי, כל הלילה ישבתי עם החברה שבאתי איתה ועוד ידיד שלה שאמר לי שאני נורא עצובה ואפשר לראות את זה על המבט שלי, לא משנה כמה אני צוחקת.

לא רציתי להיות שם.

באתי למסיבת גיוס שלה, השקעתי, הבאתי לה 100 שקל שהרווחתי מהבייבייסיטר שאני נהגתי לעשות,והיא לא ממש שמה עליי, גם לא החברה השנייה, בקושי שאלו מה שלומי וזהו.

ואני הבנתי שלמה בכלל אני משתדלת, למה?, אני צריכה להפסיק להשתדל כל הזמן בשביל אנשים אחרים.

לאחר מכן, אחרי חודש סבתא שלי נפטרה, הם לא טרחו לדבר איתי מהמסיבת גיוס עד שהיא נפטרה.

ועכשיו אחרי שהיא נפטרה פתאום אכפת להם, פתאום הם "רוצות להיות שם בשבילי", אחרי שי''א וי''ב הם ירדו עליי בלי סוף עם זה שאני לא באה לבית הספר, עם זה שאני יוצאת באמצע היום מבית הספר, רק ירדו עליי, ורבו על שטיות.

פתאום, אני חשובה להם.

סבתא שלי הייתה צריכה למות כדי שהם בכלל יביעו בי התעניינות?.

איפה הם היו שבכיתי כמה פעמים בבית הספר? הם ירדו עליי.

איפה הם היו שלא דיברתי כל היום בבית הספר? הם ירדו עליי.

זה מעצבן אותי, ומקומם אותי, ואני לא עונה להם לטלפונים כי נמאס לי.

כי הם התייחסו אליי כמו זבל ואני הייתי כמו טטל'ה אחריהם.

אני החלטתי שאני הולכת לעשות ניתוק, ניתוק מהם ומכל החיים הקודמים שלי.

תמיד הייתי גרועה בבחירת חברים.

לפני הגיוס שלי שבוע הבא, אני יילך להחליף מספר.

לא רוצה שום קשר עם אנשים מהעבר.

לא רק הם.

אלא כל האנשים.

היחיד שאני בקשר איתו כמובן, שגם מהווה חלק מהעבר הלא רחוק שלי הוא חבר שלי.

חבר שלי כמעט שנתיים.

וזה הדבר היחיד שיישאר ונשאר.

ואני?

אני צריכה ללמוד לשים זין על אנשים.

ולהפסיק לחשוב על כל הטוב שהיה לי איתם בעבר.

מהיום אני ייצא סוף סוף מהתחושה הנוראית שמלווה אותי.

מהיום יחל כאן שינוי.

אני רוצה שתבוא

ותישק ללחיי.

אני רוצה שתשכב מעליי,

אני רוצה שתכנס לתוכי.

אני רוצה שתיהיה שלי,

שנתענג על רגעי אהבתינו בקולות.

ונעבור יחד את תשעת החודשים רצופי המעמורות.

אני רוצה להרגיש אותך כמו לפני שבוע.

גופי מוצף בגעגוע.

לסיפוק המתוק,

שאתה משאיר בתוכי.

ולעונג שאתה מביא אותי.

אני רוצה אותך, אהבת חיי.

רוצה אותך כמו שלא רציתי איש.

רוצה אותך בתוכי איך שתרצה,
העיקר שפשוט תיהיה.

אוהבת אותך,
אהבתה של בחורה לבחור.
וסיפורינו כבר סיפור מעט מכור.

אבל געגועיי,
הם בלי דיי.

מחכה לרגע שבו תחזור ותיגע בשדיי,
תלטף את צווארי,
תלחש לי באוזן,

את רק שלי.

אני רק שלך,
בלי זמן שאול,
אני רק שלך,
פרח פורח בשבילך, אינו נבול.

ועוד שבועיים כאשר תחזור מחובותייך,
מיצי גופי יתערבבו עם שלך,
נהר אהבתינו יזרום לו כמו מים,

ושנינו מעונג,
עוד ניגע בשמיים.