הייתי חולה הימים האלה.
גם עכשיו מצבי לא ממש טוב.
אבל יותר טוב מהימים האחרונים.
לפחות היום אין לי חום.
הכאבי בטן האלה הורגים אותי.
"יש לך נגיף שתוקף את המעיים" , כך אמר הרופא ואפילו הוסיף" "לוקח לו כמה ימים לחלוף, אנחנו נחכה.".
אז אני מחכה שיחלוף כבר.
אני רוצה שיחלוף כבר, הרי אני מתגייסת ביום רביעי הזה.
הוא חייב לחלוף!!.
עכשיו לעניין אחר בקשר לגיוס.
אני חושבת על המקלחות בצבא, מה אני יעשה?.
זה מלחיץ אותי.
אבל אני מבינה שכולם עוברים את זה, אז גם אני.
אני פשוט מאוד פרטית לגביי הגוף שלי.
כמו למשל שאני לא הולכת חשוף מדי.
בחיים לא תראו אותי עם חצאית מיני או מכנס קצר, או עם מחשוף שרואים בו את כל הציצי.
אני שומרת את הנכסים שלי לעצמי (וגם לחבר שלי).
אבל את האמת שבתור ילדה הייתי שמנה, ולמרות שהיום אני לא קרובה למקום הזה בכלל נשארה לי צלקת, ולכן פרטיות הגוף שלי מאוד חשובה לי.
כשאני נמצאת עם חבר שלי זה אחרת, הוא גורם לי להרגיש כאילו הוא רואה אותי האישה הכי סקסית שיש, הוא סוגד לגוף שלי, זה מה שהוא עושה בצורה שגורמת לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.
אבל אני עדיין בעלת ערך עצמי נמוך.
אני לא אוהבת את הצורה של הגוף שלי, זה לא המשקל, אני יודעת.
הייתי בולמית בעברי, והגעתי לתת משקל, הייתי שם. ועדיין לא הייתי מרוצה מאיך שאני נראת, לא אהבתי את הגוף שלי.
זה בעיה שיש להרבה בנות, אני מאמינה שכל מי שלא נראת כמו בר רפאלי, יש לה בעיות עם דברים בגוף שלה, או הגוף כולו.
אני כבר לא מדברת על הנושא הזה עם חבר שלי כי הוא מתחיל להגיד "אני אוהב ונמשך אלייך בטירוף איך שאת, אני לא אוהב בנות אנורקסיות, אז תסתמי כבר". וכאן זה נגמר.
נראה לי שפשוט נמאס לו לשמוע את זה.
אני כל היום עסוקה בתחת שלי, בידיים שלי,ברגליים שלי, אולי הדבר היחיד שאני שלמה איתו הוא הציצי שלי.
הוא נחמד. הדבר הכי נחמד שיש לי בגוף והוא בגודל סבבה ( לדעתי D זה יותר ממספיק, גם ככה זה כבד).
אני צריכה להפסיק להיות עסוקה בזה כ''כ הרבה.
זה צלקת מאוד עמוקה שיש לי מילדות ונערות.
וזה לא חולף.
אין לי מספיק ערך עצמי.