פאזל.

הייתי חולה הימים האלה.

גם עכשיו מצבי לא ממש טוב.

אבל יותר טוב מהימים האחרונים.

לפחות היום אין לי חום.

הכאבי בטן האלה הורגים אותי.

"יש לך נגיף שתוקף את המעיים" , כך אמר הרופא ואפילו הוסיף" "לוקח לו כמה ימים לחלוף, אנחנו נחכה.".

אז אני מחכה שיחלוף כבר.

אני רוצה שיחלוף כבר, הרי אני מתגייסת ביום רביעי הזה.

הוא חייב לחלוף!!.

עכשיו לעניין אחר בקשר לגיוס.

אני חושבת על המקלחות בצבא, מה אני יעשה?.

זה מלחיץ אותי.

אבל אני מבינה שכולם עוברים את זה, אז גם אני.

אני פשוט מאוד פרטית לגביי הגוף שלי.

כמו למשל שאני לא הולכת חשוף מדי.

בחיים לא תראו אותי עם חצאית מיני או מכנס קצר, או עם מחשוף שרואים בו את כל הציצי.

אני שומרת את הנכסים שלי לעצמי (וגם לחבר שלי).

אבל את האמת שבתור ילדה הייתי שמנה, ולמרות שהיום אני לא קרובה למקום הזה בכלל נשארה לי צלקת, ולכן פרטיות הגוף שלי מאוד חשובה לי.

כשאני נמצאת עם חבר שלי זה אחרת, הוא גורם לי להרגיש כאילו הוא רואה אותי האישה הכי סקסית שיש, הוא סוגד לגוף שלי, זה מה שהוא עושה בצורה שגורמת לי להרגיש יותר טוב עם עצמי.

אבל אני עדיין בעלת ערך עצמי נמוך.

אני לא אוהבת את הצורה של הגוף שלי, זה לא המשקל, אני יודעת.

הייתי בולמית בעברי, והגעתי לתת משקל, הייתי שם. ועדיין לא הייתי מרוצה מאיך שאני נראת, לא אהבתי את הגוף שלי.

זה בעיה שיש להרבה בנות, אני מאמינה שכל מי שלא נראת כמו בר רפאלי, יש לה בעיות עם דברים בגוף שלה, או הגוף כולו.

אני כבר לא מדברת על הנושא הזה עם חבר שלי כי הוא מתחיל להגיד "אני אוהב ונמשך אלייך בטירוף איך שאת, אני לא אוהב בנות אנורקסיות, אז תסתמי כבר". וכאן זה נגמר.

נראה לי שפשוט נמאס לו לשמוע את זה.

אני כל היום עסוקה בתחת שלי, בידיים שלי,ברגליים שלי, אולי הדבר היחיד שאני שלמה איתו הוא הציצי שלי.

הוא נחמד. הדבר הכי נחמד שיש לי בגוף והוא בגודל סבבה ( לדעתי D זה יותר ממספיק, גם ככה זה כבד).

אני צריכה להפסיק להיות עסוקה בזה כ''כ הרבה.

זה צלקת מאוד עמוקה שיש לי מילדות ונערות.

וזה לא חולף.

אין לי מספיק ערך עצמי.

אני עצבנית.

אני עצבנית בגלל אנשים, שעד שלא קורה לך משהו ממש רע אז הם לא מדברים איתך בכלל, הם לא מחפשים אותך.

זה מקומם אותי.

פתאום כולם מחפשים אותי כששמעו שסבתא שלי נפטרה.

בתכלס, לא אכפת לי מכולם,אכפת לי רק משתי חברות.

אני יסביר בצורה מובנת יותר.

בשנות התיכון, מכיתה ט' בעיקר ואילך, הייתי בחבורה 4 בנות.

ארבעתינו היינו מתולתלות, שטוטניקיות ובעלות סולם ערכים גבוהה.

הכל היה טוב ויפה, עד כיתה י''א, אחת מאיתנו התנהגה בצורה נוראית והתרחקנו ממנה.

נשארנו שלושה בנות, שני הבנות האחרות היו חברות ילדות ואני, אני הכרתי אותם בכיתה ז'.

במקביל באמצע כיתה י''א סבתא שלי חלתה בסרטן, נעדרתי הרבה מבית הספר בגלל שחלק מהפעמים ליוותי אותה ואת אמא שלי או הייתי צריכה להוציא את האחיות שלי מבית הספר ולהכין להם צהריים, כל מיני דברים בסגנון. כשנעדרתי אף אחד לא טרח לדבר איתי, להתקשר אליי, כאילו ולא עניינתי אותם בכלל.

כשסבתא שלי טיפה הרגישה יותר טוב, לקראת סוף שנת הלימודים, הייתי לשם שינוי שבועיים וחצי רצופים בבית הספר, אבל כשחזרתי הורחמתי, פשוט כך.

החברות האלו נידו אותי, יותר נכון אחת מהם והשנייה סתם נגררה אחריה, היא כעסה עליי, כי אני לא הייתי לצידה שהיא הייתה צריכה אותי, בלי לתת לי הזדמנות אפילו לדבר, הפסיקה לדבר איתי והתחילה להסיט אנשים נגדי.

מצאתי נחמה אצל ידיד טוב שלי, ואני שאני לא בנאדם שצריך יותר מדי חברים, הסתפקתי בזה.

הזמן חלף לו והגיעה השנה האחרונה, י''ב, בתחילת שנה היא עדיין לא דיברה איתי, ויום אחד לפתע החליטה שהיא רוצה לחזור לדבר איתי. אני חייבת לציין שהייתי נורא בודדה, היה לי רק את הידיד ההוא, שידע את הסיפור של סבתא שלי ותמך בי וזהו. לא היה לי זמן אחרי בית הספר בכלל להפגש עם מישהו או לעשות משהו, היה את הלימודים ובשאר הזמן הייתי עסוקה בדברים בבית שלי, והיה הרבה מה לעשות.

אני והיא השלמנו, אבל שמרנו על מעט מרחק.

בסוף השנה המצב של סבתא שלי הדרדר, לא באתי יותר מדי לבית הספר, בעיקר הייתי הולכת באמצע היום, או לא באה בכלל.

נכנסתי לדיכאון.

סבתא שלי הייתה במצב ממש רע, כבר ידענו שזה עניין של כמה חודשים בודדים, היה לי כ''כ קשה לקבל את זה, והדיכאון השתלט עליי.

אז, כבר הייתי לבד, לידיד ההוא נמאס שאין לי זמן ואני לא באה לבית הספר כמעט, ושתי החברות ההם, עשו טובה שהם דיברו איתי, לא ממש התייחסו אליי.

היה לי חבר אומנם, אבל הוא היה בצבא, והסתרתי ממנו כמה באמת אני מדוכאת, למעשה הסתרתי מכולם, העסקתי את עצמי בכל הדברים שהיו לעשות בבית, שנפלו עליי לבדי.

י''ב נגמרה.

והמצב אצלי בבית המשיך להדרדר, ואני המשכתי בדיכאון.

יום ועוד יום, לבוא לסבתא שלי, לעיתים להעביר אצלה יום שלם, ולראות אותה לא יכולה לקום מהמיטה, סובלת מכאבים עזים.

ככה יום יום.

ולא היה לי ממש עם מי לדבר, את החבר שלי בדברים האלה שיתפתי מעט, פחדתי להראות חולשה, ועד כמה רציתי לקבור את עצמי באדמה.

אומנם אני אומרת סבתא שלי, אבל היא הייתה אמא שנייה, היא גידלה אותי, פשוט כך.

הזמן עבר ובאוגוסט הלכתי למסיבת גיוס של אחת החברות הללו, לא מצאתי את עצמי, כל הלילה ישבתי עם החברה שבאתי איתה ועוד ידיד שלה שאמר לי שאני נורא עצובה ואפשר לראות את זה על המבט שלי, לא משנה כמה אני צוחקת.

לא רציתי להיות שם.

באתי למסיבת גיוס שלה, השקעתי, הבאתי לה 100 שקל שהרווחתי מהבייבייסיטר שאני נהגתי לעשות,והיא לא ממש שמה עליי, גם לא החברה השנייה, בקושי שאלו מה שלומי וזהו.

ואני הבנתי שלמה בכלל אני משתדלת, למה?, אני צריכה להפסיק להשתדל כל הזמן בשביל אנשים אחרים.

לאחר מכן, אחרי חודש סבתא שלי נפטרה, הם לא טרחו לדבר איתי מהמסיבת גיוס עד שהיא נפטרה.

ועכשיו אחרי שהיא נפטרה פתאום אכפת להם, פתאום הם "רוצות להיות שם בשבילי", אחרי שי''א וי''ב הם ירדו עליי בלי סוף עם זה שאני לא באה לבית הספר, עם זה שאני יוצאת באמצע היום מבית הספר, רק ירדו עליי, ורבו על שטיות.

פתאום, אני חשובה להם.

סבתא שלי הייתה צריכה למות כדי שהם בכלל יביעו בי התעניינות?.

איפה הם היו שבכיתי כמה פעמים בבית הספר? הם ירדו עליי.

איפה הם היו שלא דיברתי כל היום בבית הספר? הם ירדו עליי.

זה מעצבן אותי, ומקומם אותי, ואני לא עונה להם לטלפונים כי נמאס לי.

כי הם התייחסו אליי כמו זבל ואני הייתי כמו טטל'ה אחריהם.

אני החלטתי שאני הולכת לעשות ניתוק, ניתוק מהם ומכל החיים הקודמים שלי.

תמיד הייתי גרועה בבחירת חברים.

לפני הגיוס שלי שבוע הבא, אני יילך להחליף מספר.

לא רוצה שום קשר עם אנשים מהעבר.

לא רק הם.

אלא כל האנשים.

היחיד שאני בקשר איתו כמובן, שגם מהווה חלק מהעבר הלא רחוק שלי הוא חבר שלי.

חבר שלי כמעט שנתיים.

וזה הדבר היחיד שיישאר ונשאר.

ואני?

אני צריכה ללמוד לשים זין על אנשים.

ולהפסיק לחשוב על כל הטוב שהיה לי איתם בעבר.

מהיום אני ייצא סוף סוף מהתחושה הנוראית שמלווה אותי.

מהיום יחל כאן שינוי.

"תפסיקי לוותר", הוא חזר ואמר לי.

"מאז שהיא נפטרה, זה כאילו כבר ויתרת על הכל, על עצמך, עליי, על המשפחה. אני לא מכיר אותך ככה, זה לא את, את שורדת, את נלחמת, את הבחורה הכי חזקה שהכרתי. לאן הבחורה הזאת נעלמה."

ובנינו, הוא צודק.

אני לא ישנה כבר חודשיים כמו שצריך, מאז שהיא חזרה הביתה מבית החולים, בפעם המי יודע כמה.

כל יום הייתי שם, מחזיקה לה את היד ומלטפת, וחוזרת כל פעם ואומרת: "אני אוהבת אותך".

אנשים לא יבינו אותי, זאת סבתא, אבל סבתא שהייתה לי כאם.

בתור ילדה הייתי זרוקה בבית שעות לבד, אחרי בית הספר באתי הביתה לבד, וכל הצהריים ואחר הצהריים הייתי לבד, עד הערב, בשעה 8 שאמא הייתה מגיעה מהעבודה, ואבא היה מגיע ב10.

סבתא שלי (ז''ל) הייתה שם לצידי, לאורך כל הילדות שלי.

היא שמרה עליי מהלבד הזה בתור ילדה, הייתה באה לבקר, ובחופשים לקחה אותי על חסותה.

קנתה לי בגדים, נעליים, תחתונים, צעצועים,תכשיטים. פשוט הכל.

הסבירה לי על ענייני נשים.

הדריכה אותי והייתה לי אוזן קשבת.

איתה הייתי בילדות יותר מאשר הייתי עם אמא שלי כל ה18 שנה שאני קיימת.

נוצר לי עם סבתא שלי קשר של אם ובת.

היא הייתה סבתא צעירה כשנולדתי, בשנות ה-40 לחייה, הנכדה הבכורה שלה. ולכן כל הקשר הזה היה כ''כ מיוחד.

ההרגשה שלי מאז שהיא איננה, הרגשה של חיסרון, גם בשנתיים האלה שהיא הייתה חולה בסרטן, הייתי לצידה כל הזמן, לא זזתי.

תמכתי באמא שלי, ועזבתי בצד את כל חילוקי הדעות בנינו (ותאמינו לי שהיה הרבה, הרבה מאוד).

הייתי באה לסבתא שלי כל יום, יושבת ומדברת איתה שעוד יכלה לשבת, ושכבר לא יכלה לקום מהמיטה, ישבתי לצידה מחזיקה את ידיה ומלטפת עד אין סוף.

"סבתא אני אוהבת אותך, סבתא יפה שלי".

הייתי חוזרת ואומרת לה.

וסבא שלי העריץ אותה, לא זז ממנה לרגע, וכל הזמן אמר לה כמה שהיא יפה וכמה שהוא אוהב אותה.

תמיד שהייתי באה הייתי מצחיקה אותך, יושבת ומספרת לך על חבר שלי, שזכית להכיר ואמרת לי עליו שהוא "בחור טוב עם הרבה שכל", לא זזתי ממך.

אני זוכרת את החיוך שלך כל פעם שבאתי.

"ברקי שלי, מה שלומך?" תמיד בירכת ושאלת.

תמיד חייכת, חיוך שכזה מדהים.

היית כזאת סגורה, כמוני. וגם נהגת לומר לי "את כמוני, לא מדברת על עצמך בכלל, אבל על דברים אחרים מדברת הרבה".

לקחתי את המוות שלך אחרת.

אחרת מכולם.

והדבר היחיד שאני לא מבינה, שמה, עכשיו אני צריכה ללכת לקבר שלך כדי לדבר איתך? מה זה קבר, חתיכת אבן שאני אמורה לבוא לבכות ולדבר איתה?.

באזכרה של החודש שנערכה לפני שבוע, הזלתי דמעה או שניים רק כאשר אמרתי מול כולם "סבתא, אני מתגעגעת אלייך, מתגעגעת כ''כ, לייעוץ, לחיוך, לאופייך הנדיר, אני אוהבת אותך, כ''כ אוהבת, אוהבת אותך כמו אם".

כל הזמן עולה לי בראש החיוך שלך והחלום שחלמתי שבו חזרת ואמרת לי "את צריכה לשמוח בשבילי שכבר לא כואב לי".

אני מודה שלפחות אני מכל נכדייך זכיתי להנות ממך הכי הרבה, בנסיעות לתל אביב, לחיפה והסתובבויות שלנו ביחד.

אני דומה לך, דומה בהרבה, בגובה, מידת הנעליים, צורת הגוף והחיוך.

גם אני לא ממש חזרתי לעצמי מאז שנפטרת.

לא האבל הוא מה שקשה להתמודד איתו, אלא הגעגוע.

הגעגוע שרק גודל, ואתה צריך להתרגל אליו.

אני לא עצובה, אני לא בוכה, אני רק מתגעגעת.

כי תמיד קשה להגיד להתראות לתמיד.

קשה מנשוא.