פאזל.

"תפסיקי לוותר", הוא חזר ואמר לי.

"מאז שהיא נפטרה, זה כאילו כבר ויתרת על הכל, על עצמך, עליי, על המשפחה. אני לא מכיר אותך ככה, זה לא את, את שורדת, את נלחמת, את הבחורה הכי חזקה שהכרתי. לאן הבחורה הזאת נעלמה."

ובנינו, הוא צודק.

אני לא ישנה כבר חודשיים כמו שצריך, מאז שהיא חזרה הביתה מבית החולים, בפעם המי יודע כמה.

כל יום הייתי שם, מחזיקה לה את היד ומלטפת, וחוזרת כל פעם ואומרת: "אני אוהבת אותך".

אנשים לא יבינו אותי, זאת סבתא, אבל סבתא שהייתה לי כאם.

בתור ילדה הייתי זרוקה בבית שעות לבד, אחרי בית הספר באתי הביתה לבד, וכל הצהריים ואחר הצהריים הייתי לבד, עד הערב, בשעה 8 שאמא הייתה מגיעה מהעבודה, ואבא היה מגיע ב10.

סבתא שלי (ז''ל) הייתה שם לצידי, לאורך כל הילדות שלי.

היא שמרה עליי מהלבד הזה בתור ילדה, הייתה באה לבקר, ובחופשים לקחה אותי על חסותה.

קנתה לי בגדים, נעליים, תחתונים, צעצועים,תכשיטים. פשוט הכל.

הסבירה לי על ענייני נשים.

הדריכה אותי והייתה לי אוזן קשבת.

איתה הייתי בילדות יותר מאשר הייתי עם אמא שלי כל ה18 שנה שאני קיימת.

נוצר לי עם סבתא שלי קשר של אם ובת.

היא הייתה סבתא צעירה כשנולדתי, בשנות ה-40 לחייה, הנכדה הבכורה שלה. ולכן כל הקשר הזה היה כ''כ מיוחד.

ההרגשה שלי מאז שהיא איננה, הרגשה של חיסרון, גם בשנתיים האלה שהיא הייתה חולה בסרטן, הייתי לצידה כל הזמן, לא זזתי.

תמכתי באמא שלי, ועזבתי בצד את כל חילוקי הדעות בנינו (ותאמינו לי שהיה הרבה, הרבה מאוד).

הייתי באה לסבתא שלי כל יום, יושבת ומדברת איתה שעוד יכלה לשבת, ושכבר לא יכלה לקום מהמיטה, ישבתי לצידה מחזיקה את ידיה ומלטפת עד אין סוף.

"סבתא אני אוהבת אותך, סבתא יפה שלי".

הייתי חוזרת ואומרת לה.

וסבא שלי העריץ אותה, לא זז ממנה לרגע, וכל הזמן אמר לה כמה שהיא יפה וכמה שהוא אוהב אותה.

תמיד שהייתי באה הייתי מצחיקה אותך, יושבת ומספרת לך על חבר שלי, שזכית להכיר ואמרת לי עליו שהוא "בחור טוב עם הרבה שכל", לא זזתי ממך.

אני זוכרת את החיוך שלך כל פעם שבאתי.

"ברקי שלי, מה שלומך?" תמיד בירכת ושאלת.

תמיד חייכת, חיוך שכזה מדהים.

היית כזאת סגורה, כמוני. וגם נהגת לומר לי "את כמוני, לא מדברת על עצמך בכלל, אבל על דברים אחרים מדברת הרבה".

לקחתי את המוות שלך אחרת.

אחרת מכולם.

והדבר היחיד שאני לא מבינה, שמה, עכשיו אני צריכה ללכת לקבר שלך כדי לדבר איתך? מה זה קבר, חתיכת אבן שאני אמורה לבוא לבכות ולדבר איתה?.

באזכרה של החודש שנערכה לפני שבוע, הזלתי דמעה או שניים רק כאשר אמרתי מול כולם "סבתא, אני מתגעגעת אלייך, מתגעגעת כ''כ, לייעוץ, לחיוך, לאופייך הנדיר, אני אוהבת אותך, כ''כ אוהבת, אוהבת אותך כמו אם".

כל הזמן עולה לי בראש החיוך שלך והחלום שחלמתי שבו חזרת ואמרת לי "את צריכה לשמוח בשבילי שכבר לא כואב לי".

אני מודה שלפחות אני מכל נכדייך זכיתי להנות ממך הכי הרבה, בנסיעות לתל אביב, לחיפה והסתובבויות שלנו ביחד.

אני דומה לך, דומה בהרבה, בגובה, מידת הנעליים, צורת הגוף והחיוך.

גם אני לא ממש חזרתי לעצמי מאז שנפטרת.

לא האבל הוא מה שקשה להתמודד איתו, אלא הגעגוע.

הגעגוע שרק גודל, ואתה צריך להתרגל אליו.

אני לא עצובה, אני לא בוכה, אני רק מתגעגעת.

כי תמיד קשה להגיד להתראות לתמיד.

קשה מנשוא.