פאזל.

אני מתגעגעת לליטוף שלך,

לשמחת החיים שלך,

לתמיכה שלך,

לנתינה שלך.

אני מתגעגעת כי שום דבר כבר אינו כמו שהיה.

הכל נראה כאילו חלום, סיפור בדיה.

והוא מדוכא מאז שאת לא כאן.

שום דבר לא מתרפא עם הזמן.

רק הגעגוע נשאר,

לדבר המוכר.

ואנחנו לא מחפשים תשובות,

ולא שואלים שאלות,

ולי את באה בחלומות,

"כבר לא כואב לי, את צריכה לשמוח בשבילי", את אומרת.

ואני כבר לא יודעת, מרגישה שאני חייה בסרט.

שאני מרגישה הרבה פעמים נוכחות,

כשהדלת של חדרך נפתחת כך פתאום, זאת לא טעות.

הדלת סגורה עם הידית והחלונות בחדרך סגורים,

אפשר לומר כמעט אטומים.

ואני נתקפת הרגשה מוזרה,

אבל מהר חוזרת למציאות העגומה.

כולם השתנו מאז מותך,

אי אפשר להכיר באף אחד.

ואני מתגעגעת,

כ''כ מתגעגעת,

ומנסה לחיות עם הגעגוע הזה.

והוא חזק ולא מרפה.

אז הפיתרון היחידי הוא ללמוד להתרגל אליו,

לחיות איתו.

עכשיו קשה, כי אני לבד.

אני תמיד לבד.

ואני לא מרגישה כמו בחורה צעירה בת 18.

אני מרגישה הרבה יותר.

המחלה שלך והאחריות שהייתי צריכה לקבל על עצמי שינו אותי,

שינו מקצה לקצה.

בחודש האחרון לחייך, הייתי אמא לתפארת.

אולי יש לי עתיד.

אבל אפילו חבר שלי אמר.

את אמא,

את מתנהגת כמו אמא,

דואגת לכל דבר כמו אמא.

פשוט אמא, במובן המילה.

אולי בגלל זה אני מרגישה הרבה יותר מבוגרת ממה שאני באמת.

פוסט הוצאת רגשות.

הימים האלה אני כ''כ עצובה וחסרת כוחות.

זה אבד לי.

אבד.