קודם כל, גמר חתימה טובה לכולם.

הצום עבר עליי ממש בקלות, לא הייתי רעבה או צמאה בכלל, האמת, היה קל כמו בשנים הקודמות.

אתמול היה לי טורניר מונופול בבית בין אבא שלי ואחותי ואני כזה מהצד מתסיסה אותםXD

אחותי הקטנה בלי סוף שילמה לאבא, ואז! היה לה כרטיס מזל! אבל גם הוא הכריח אותה לשלם.

אז בעוד היא מתבכיינת אני ואבא מתפקעים מצחוקXD ואז! 5 וחצי, ירדתי למטה כי קבעתי עם רותם(:

הלכנו וקראנו לשחף הילדה המעופפת הזאת.

בכל מקרה השעון שלי השמיע רעשים כיאילו הוא עומד להתפוצץ.....O_O אז החזרנו אותו לבית שלי ולקחתי אחר!

משם המשכנו לטיילת, ישבנו בפארק עם המגלשות הכחולות בטיילת...חיכינו שעה למרום, אבל הילד לא בא><

אז הלכנו להודיה, ומשם ישבנו בספסלים של האמפי. מרום לפתע הופיע! ואז הבנים!

ובקיצור, אני הודיה שחף רותם ומרום פרשנו לבית של הודיה. שם ההורים שלה הצטרפו לינו למשחק טאקי מסעיר, שיחקנו גם "יניב", שבגללי שיננו את שם המשחק ל "שמעון". אבל היה ממש כיף.

בשלב כלשהו פשוט לקחתי פוך ונרדמתי על הספה של הודיה בזמן שהם משחקיםXD

וכולם מדברים עליי! חושבים שאני ישנה! ומרום נותן לי נשיקה במצח כל כמה דקותXD!

פתאום אני קמה, "לידיעתכם אני ערנית לגמרי!" XDDD

היה ממש מצחיק.

טליה והיילי דפקו בדלת ויצא ככה שהלכנו להסתובב בטיילת, אבל הודיה חזרה הביתה......ומרום נעלםO.O

אז נשארנו ארבעתינו. בדרך ראינו את גדי ויוסי [שלא דיבר הרבה כל הלילהOם...מה הקטע עם זה באמת?><]

ואת אור וחןD: אבל אור וחן הלכו>: אז המשכנו ללכת בדרכינו לדשא ליד החטיבה.

אז שחף הלכה עם הבנים ועם טליה מקדימה, ואני והילדה מאחור מדדות לנו מחובקות כרגיל.

"גדיייייייייי!" "אה?אה?" "הגענו כבררררר?D:" "לא."

"גדההה" "מה?" "עכשיו הגענו?" "לאלא שנגיע אני אגיד לך."

ככה כל הדרך אני מציקה לאישXD

אין, ממש כיף להציק לוXD

בסופו של דבר הגענו, ומה שקרה שם אני בקושי זוכרת...

דשא. מסאז'ים. בלבולי שכל. צחוקים. הומואים3>. כולם ישנים עליי. כולם מנסים לגרום להיילי לבגוד בי. בנים זה יתנקם בכם בהמשך.  "רגע אז יש לך חברה?". "מה!X__X עזבו אותייי". שחף משתובבתXD

ונתי. אמא'לה נתי!!!!!1 הוא הפחיד אותי כל הערב.  הייילי אני מצטערת שנתתי לו ללוות אותך הביתה;;3>

בעיקרון חירפון אחד גדול! מזה שמחתי להגיע הביתה ולישון><

היום קמתי באיזה 12, חזרתי לישון עד 2, משם קראתי את הספר שלקחתי מהמטבחון על קבלת הורים...בשלב כלשהו נדדתי לצייר,

רבתי עם אחותי הקטנה מלחמת כריותX_X ואיכשהו מה אתם יודעים, השעה 6.

אוכל! אוכל! כיאילו, מרק. אבל אוכלXD...

~שאלון שבועי~

האם יש לכם נטיות חד מיניות?

מה דעתך על הומואים ולסביות?

שאנחנו בני אדם כמו כולם. ולא צריכה להיות עלינו דעה. מה דעתכם על סטרייטים? אין לכם דעה. מעולה. נקסט.

האם את מכירה מישהו שהוא לסבית / הומו / בי-סקסואל?

המון! שליש מהחברים שלי. ואנוכי כמובן(:

האם את בעלת נטייה חד-מינית, או חשבת פעם שאת כזו?
כן, אני לסבית(:

האם אי פעם רצית להיות לסבית?

'רציתי'. אנחנו לא בוחרים להיות הומו או לסבית, זה פשוט ככה.

האם אי היה לך איזה שהוא ניסיון עם בת, שגרם לך לחשוב שאת אולי לסבית?

לפני שגיליתי שאני באמת אחת? אממ...כן. האמת שכן. אבל לא ידעתי אז שיש דבר כזה לסביות, רק חשבתי שזה אסור.

האם אי פעם התאהבת בבת או נדלקת על בת?

מכיוון ואני כבר לא בטוחה מה ההבדלת בין להתאהב ללאהוב, אז אני יכולה לומר שאהבה ענקית ועצומה היתה לי רק פעם אחת.

היא לא היתה הדלקות, כי אהבתי את האישיות שלה, את הנפש שלה, את מי שהיא. ואחר כך היכתה בי העובדה שהיא בת. ואז גם באמת נמשכתי אליה.  הידלקויות היו בשפע. XP

האם לדעתך צריך לקיים מצעדי גאווה? למה?

תראו, בלי המצעדים האלה, אף אחד לא באמת מכיר בנו.

עד שהמצעדים לא הפכו חלק אמיתי מההוויה השנתית, רובנו היינו בארון וחלקינו אפילו ברחו לחיות את חייהם בחו"ל.

אני לא חושבת שצריכים להיות מצעדים כי אם באמת אנחנו רוצים להתקבל כאחד העם ולא כקהילה ספציפית ומסויימת אלה באמת שיכירו בנו כמו בכל האחרים שהם לא "שונים". אבל זה משהו שעושה שמח, שעושה טוב לכולנו, והמצעד בארץ הו אחד הפנטסטיים בעולם. אז יש לי שתי דיעות, קורה.

מה דעתך על האפליה שקיימת בחברה שלנו, נגד בעלי נטיות חד-מיניות?

הדעה שלי היא שכיהודים על כולנו לזכור את השואה. את השיעבוד בשחורים מפעם, את החרם שעשו עלינו כילדים קטנים, כי כל אחד ואחד מאיתנו מתישהו בחייו אופלה לרעה. לא משנה אם בקיצוניות או ב"למה נתת לו יותר ממתקים ממני".

כולם נולדנו בצלם אנוש וכולנו שווים. לא צריכה להיות אפליה בכלל. אבל החברה של ימינו מעוותת ואגואיסטים ורדודה. מקבלים את מה שנוח להם לקבל, וזה ממש מצער שזה ככה. זה כמו אפליות של ילדים מקובלים ולא מקובלים.

בתור אחת שכל החיים סבלה מכל אפליה אפשרית, אני כועסת על האפליה הזאת, ועל זה שגם הקהילה דואגת ליחד את עצמה מהכלל.

לדעתי כולנו אותו דבר וזה לא משנה מה אנחנו מעדיפים מינית. תארו לכם עולם שהיו מפלים בו אנשים שאוהבים חלב.

השתגעתם? מה זה הטמטום הזה בכלל? למה להפלות בנאדם? כי הוא אוהב גברים? כי היא אוהבת נשים? נו ו? מה זה מפריע לכם בחיים? גם נורא מעצבן אותי אנשים שאומרים "אין לי בעיה איתם, כל עוד זה לא מולי." אה כן? אז גם אתה אל תתנשק עם החברה שלך מול הפנים שלי, ואל תעשה סצינות מיטה בדרות וסרטים, ואל תראה לי על רומנים של בן לוקח בת, תודה רבה. סטרייטים מגעילים אותי. [לא באמת] זה אבסורדי ומגוחך.

יש כאלה שרואים שתי לסביות ואחת מהן עם שיער קצוץ ו...טוב, נראת כמו בן. הן מתנשקות, ולא מפריע לכם שזה מול העיניים שלכם, למה? כי חשבתם שהיא בן. שגיליתם שהיא בת, הזדעזעתם. לכו לעזאזל, כל אלה שמרגישים צורך לקטלג אנשים, לאפלות אותם ולגרום בכלל לכך שהקהילה תרגיש חריגה שונה ומאויימת.

ושוב, הדעה שלי היא דעת שיוויון לגבי הכל.

כיאה לפמיניסטית.

קצת תמונות מתל-אביב עם החבר'ה ביום חמישי:

תוכניות לזמן הקרוב:

-מחר בצ'פר, מתחילים במערכת חדשה ומייגעת .___.

-מתישהו השבוע עבודה בספרות עם שחף.

-לעבוד על המונולוג שלי עם רותם ופז.

-יום שישי ערב חג ודניאל אצלי(:

-יום ראשון נוסעת עם דניאל לצפון.

-יום שלישי חוזרת הביתה.

גמר חתימה טובה לכולם, חג שמח!

מאחורי הקלעים, שחקנים לחוצים, עוד שנייה והמסך יורד.

בין שורות הטקסט, בין מגעים מקריים בלהט הסצנה, בין שבירת חוקים ואילתור,

סך הכל אנו ניצבים היכן שאומרים לנו, אומרים את הנדרש מאיתנו, מספקים את ההנאה ששילמו לנו עליה.

מבט אחורה, מבט קדימה, צעדים תוקפניים, במעגלים על הבמה, נקישות רגליים חזקות, סצנת איימה.

פעלולנים שקופצים ממקום למקום, מוזיקת מתח עם קול נעים של אישה, קולות ה'מכשפים' ממלמלים כישוף מאולתר לחלוטין בידי התסריטאי, והינה הקסם מתחיל.

בום.

מרחפים באוויר, המסך נפתח לרווחה, אני עומדת במרכז הבמה, חושך. הזרקור מגלה לקהל רק את עיניי, המטעות, המטשטשות, הלא צפויות, מאיימות, מבט קר, חודר, קולע.

מרימה את שאר ראשי בחדות, כפי שצלילי המוזיקה מכתיבים, אומרת מילה לא ברורה בשפה הזרה לקהל, והזרקור כולו על גופי בעת ובעונה אחת, סיבוב חד, ידיי פרושות לרווחה, מסתובבת במקום, מתחילה שרה באיטיות, מצמררת, מתגברת,יותר ויותר... יותר...יותר...בום. נוחתת על הריצפה, השמלה הגדולה שעליי יצרה מעגל סביבי, מכסה את רגליים, ידי מונחות בשלות לצידיי, מבטי נפול.

מוזיקה חלשה, מוזיקת דמדומים, מבטי הצופים סורקים מחפשים,

השחקנים מקיפים אותי, במעגל, מתחילים חגים סביבי, לוחשים שוב כישופים מוזרים בשפה משונה,עד שאני מרימה ראשי ופורצת את האווירה, תופסת את נדנדת המקל מעליי, ומתנדנדת גבוה יותר ויותר, בסיבובים, מעל הבמה, מסביבה, לרגע אחד לתוך הקהל, מבהילה וגורמת לצרחות, מסתובבת מעל הקהל, נועצת מבטים, לוחשת עליהם...

ובתנופה אדירה עוברת לעמידה על הנדנדה, מבצעת קפיצה לבמה, נחיתה מושלמת, כמו חתולה.

מאחורי מגיעה אישה, מתקרבת אליי, עוד, עוד, עוד...מחזיקה במותניי, אינני חושפת בפניה את פניי, רק את עורפי, את גבי.

מסובבת את ראשי שוב ושוב ושוב, מרימה רגל, ומעבירה מעליה בחצי סיבוב, היא נופלת לריצפה.

אנחנו מתחילות בריקוד סקסיסטי, מתגרות אחת בשנייה, מלחמת כוחות.

ידיי בידיה, גבוה מעל ראשינו, נאבקות להצמיד אחת את השנייה לקיר, נאבקות מי תנצח, נאבקות על כל טיפת חולשה מצד השנייה,

בום. היא על הקיר. אני צמודה אליה, נושפת בעורפה, היא מתנשמת חסרת כוחות, אני דוחפת אותה קלות, והיא נוחתת על הריצפה.

הגרומינים יוצאים מכל החורים, המרקוריונים מקפצים מהעצים המלאכותיים, חגים מעל ראשי, חגים סביבי, אני מרימה ידיי, שובל הסטן נפתח בין ידיי, נותן אשליה של כנפי וילון, ארוכים וגדולים.

מהריצפה מלפניי עולה מתוך ריצפת הבמה, הדוקטור.

פניו מראות מבט נוקשה, כמו חייל גרמני מלא גאווה גברית, מדיי הצבא-רפואה השחורים שלו, מסודרים להפליא, מצוחצחים, הכל במקום. הכובע ישר מתמיד, הכומתא מקופלת בקפידה, נעליו מצוחצחות, והרובה שלו מוכן למלחמה.

דוקטור גראהם מרים ידו השמאלית להצדעה לקהל, הבמה ממשיכה לעלות, הוא תופס גובה, הבמה הארוכה שנוצרה לו מגלגלת אותו לפינה, כמגדלור מצד ימין של הבמה, צופה עלינו, אך אינו זז מתנוחתו הראשונה, הצדעה, עמידת דום, הבעת פנים קשוחה.

הקהל משתהה, לניגוד בין אופוריה ושליטה, איש מהקהל לא באמת שם לב לאישה אותה הבסתי, המתפסת לבמה של הקצין גרהאם, כמעט מגיעה אליו, בעודו מסתובב בחדות, ומוכן לירייה חדה, הישר לתוך הלב שלי.

והוא יורה, היא לא מספיקה לעצור אותו, הוא מפיל אותה מהבמה הגבוה שלו, היא נופלת לידי, הוא יורה גם בה.

ברגעיי האחרונים אני מסתחררת, בוהה, נופלת לריצפה, שלולית דם יוצאת ממני...מכתימה את שמלתי הלבנה.

ברגעיה האחרונים, אנבל מתקרבת אליי, מדממת אף היא, מהכתף, מחזיקה את ידי, אנו מושכות אחת את השנייה,

לנשיקה כואבת, הנשיקה האחרונה.

והגרומינים על הברכיים יורדים, מתפללים ובוכים, המרקוריונים יורדים מהעצים, כבר אינם חגים סביבנו, עומדים מעל הגרומינים,

שמים יד על כתפיהם לניחום.

ואנו מביטות אחת בשנייה, עוצמות עיניינו באחרונה, ונכנסנות לתרדמת הארוכה, התרדמת האחרונה.

מוות לצלילי יריות הסרק של דוקטור גרהאם.

ביקורת עצמית:

מלבד כמה משפטים, לא אהבתי בכלל איך שיצא.

צריכה לשכתב את זה מתישהו, אם בכלל יהיה לי כוח.

אז לפני שאספר לכם, על הלילה הכי מצחיק ביקום, שאולי אני אצטרך להיעלם מבת ים לכמה זמן בגללו, אני אמתח אתכם עם השאלון השבועי! [לא שיש פה קוראים גם ככה, אבל שיהיה! אולי תתייאשו בדרך ולא באמת תקראו על הלילה המביך של חבריי החמודיםD:]

אם היית גוססת ברגעים אלו מה היו מילותייך האחרונות?

וואו, בטח חפירה כזאת לכולם על מה הם היו בשבילי, ובדרך איו בדיחת קרש שיש לי תמידXD

אם הייתה לך מכונת זמן,לאיזה זמן היית רוצה לחזור,ולמה?

לתקופת כיתה ח'. רק לתקופה התמימה הזו.

מה הלקח הכי גדול שלמדת מהחיים?

שהבנאדם היחיד שאני באמת יכולה לשנות ולהשפיע עליו לטובה, זו אני. ושככה בעצם זה משפיע גם על הסובבים אותי.

איזו עצה היית נותנת לילדייך בתחום החברתי?

קודם כל, לילדה שלי. כי תיהיה לי רק ילדה. והייתי מייעצת לה תמיד לחייך לכולם, לא משנה למי.

איזו עצה היית נותנת לילדייך בתחום הרומנטי ומדוע?

שבחיים לא תבכה על בחור. אלא אם כן היא הולכת בדרכה של אמא, אז שגם לא תבכה על בחורה. ושתמיד תעמוד על שלה במערכת יחסים, שלא תתן שידרכו עליה.

מה היית רוצה לומר לשונאים שלך? כשאתם מדברים עליי, אני מרגישה סלבריטי. XP

שנה חדשה בפתח, ואני מרגישה פלאשבק ענקי.

רק שבשלב הזה, רק הכרנו, רק התוודעתי לעולם הנשים.

בכל מקרה, השנה הכל אחרת, השנה התבגרתי בצורה לא נורמלית בכלל,

ואני מרגישה מעולה.

באמת, שאני מרגישה מעולה.

אז בסדר, הלב מקרטע, אבל אין לי מה לעשות בנוגע לזה. לא באמת.

אני עדין אוהבת, עדיין קשה, אבל אני לא שוקעת בזה, וזה טוב.

רק רציתי לומר תודה, לכל מי שהבין אותי בלי מילים השנה, שחיבק, שתמך, שעזר, ולכל אלא שתמיד איחלו

"שלא ירד לך החיוך מהפנים" רק בזכותכם, הוא לא ירד יותר.

אני הבטחתי לכם, ואני אקיים. רציתם שאני אהיה אופטימית? קיבלתם. גם אני קיבלתי.

אני אוהבת את כולכם, כל אחד ואחת שנמצאים בחיים שלי.

שנה מקסימה לכם, של חוויות ריגושים והמון המון צחוק! כי הצחוק הוא המפתח להכל.

333333333333333333333333333333>

אז קודם כל, היי.

איזה נחמדה אני, אומרת לכם היי. וזה. אחרים לא אומרים לכם היי!!!

אז היי.XD סתם נו, קמתי לפני איזה 20 דקות, ואמרתי לעצמי, "בואי נעדכן!" אבל כיאילו התמונות אצל הפז O.O והרותםO.O

וחלק אצלי בפלאפון בל בואו נכחיש את העובדה ונמנע ממני להשתמש בUSB.

מה עושים מה עושים...טוב נו, נחכה שהפז או שהרותם יחליטו להתחבר ולשלוח לי את התמונות^-^

אז מה חדש?

-התחלתי בצ'פר, החיים יפים שם.

-יש לי קראש על המורה לגיאוגרפיה, ומאוד יפה לה ירוק. וג'ינסים. ופזור*~* ו..אהמ, אקיי דיי.

-אני כבר שבוע ו3 ימים עם ליאור ואתם ממש לא תצליחו לגרום לנו לא לדבר בטלפון, סבלו בשקט.XD

-אני מרום רותם ופז ניהינו ממש חבורה בהפסקותXD זה כזה מצחיק. ובכללי ממש מצחיק בבצ'פר, אין אני באה עם חיוך אשכרה, והשנה במקום שלאנשים יהיה מוזר שטוב לי, מוזר להם כשאני חסרת אנרגיות.

-יש לי מורה פסטרמה למתמטיקה, ובכללי מורים מצחיקיםXD

-אני הולכת בקביעות ליועצת/פסיכולוגית איך שלא תקראו לזה. היא ממש מקסימה, ממש. היא גם נותנת לי תחושה של רוגע, גם כשסתם אני אומרת לה בוקר טוב.

-סוףסוף, הטענתי את הרב קו. ~מחיאות כפיים לי~

-אחותי נתנה לי סוג של כרטיס אשראי קטן, שמאפשר לי לקנות בעזריאלי, ותכל'ס, זה יותר טוב ממזומן! אם ככה זה עם כרטיס קניות בקניון, לכו תדעו מה יהיה כשיה לי כרטיס אשראי. [חיזוי עתידות: הכרטיס אשראי ימות]

-אחותי חודש 5! ויש לה בת. מה שאומר שניצחתי בהתערבות! לאחיינים שלי יקראו נועה. ואני אסע איתה באופנוע לקולנוע ונתקן יחד את המנועD:: חח נו מה אתם שווים, נועה זה שם מא-גניב!3>

-אנשים עושים לי "אווו" ואומרים גם לפעמים "איזה חמודהה" "איזה חמודותת" "תנתקי כבר!!"...מה נסגר?>_>

תוכניות לזמן הקרוב:

-יום שלישי, כיאילו, מחר...אני אצל שחף, עבודה בספרות. ווייייי.

-יום חמישי 17.9 יש לי בוחן במתמטיקה><

-יום שישי 18.9 ערב חג(:

-יום שלישי 22.9 יש אסיפת הורים.

-מתישהו בשבוע וחצי הקרוב, פגישה עם היועצת.

-להיכנס לכושר רציני.

-לסדר כבר את החדר!

-לקנות עוד בגדי שיין, הפעם לחורף!

-לעבוד על שיר חדש, הפעם לא לסבי.

-לסיים לקרוא את "כיסוי" של אמה דונהיו.

-לקחת מיוני את הDVD של "הסוד".

-לראות מלא אנשים שלא ראיתי ים זמן! [אהמ הדס!;;]

-לישון. לישון. לישון.

-לתקן את המשקל, משהו עובר עליו. נראה לי הוא במחזור.

טוב נו, אין לי תמונות חדשות שלי. אזזזזז...תמונה של אחותי הפוחלצית בת ה8 מהיומולדת שלה.

כפרעליה, איזו אופטימית כוסית(:

כל כך בא לי, לקבור את עצמי, עמוק עמוק איפשהו,

למות.

כי כל כך נמאס לי מעצמי, כל כך נמאס לי להיות אני.

ולמרות שהכל ורוד עכשיו, הכל בסדר, מקסים, אני מרגישה,

כ''כ חלולה. כ''כ לא טוב. כ''כ...לא בנוח.

כי זה בסתר. כי זה חסום. חסום. חסום. חסום.

ואני צריכה לסתום את הפה.

מי כמוכם, קוראי הבלוג החביבים, יודעים שאני, ל-א, יודעת לסתום את הפה.

ובטח שלא לשקר.

אז תסבירו לי, איך לעזאזל, אני אמורה לשמור הכל בבטן?

למרות ש, כל הגוף שלי זרמים, והכל אצלי בוער. הכל בוער.

צמרמורות נעימות כאלה, אפילו אם רק החזקת לי את היד.

אבל זו שוב התחושה הזאת ש, רואים עליי הכל, ומצביעים עליי ברחוב.

ואני לא מסוגלת להתמודד עם זה, בפעם המיליון בחיי.

אני רוצה כ''כ איזה חיבוק קבוצתי ענק, שיגידו שהכל בסדר,

והכי אני רוצה, שכל האנשים שאני אוהבת, ילחמו איתי את המלחמות שיש ביני לבין עצמי,

שינגבו לי את הדמעות, ויעזרו לי להתמודד.

וזו כנראה הפעם הראשונה והאחרונה,

שאני אבקש עזרה מהסוג הזה.

אבל באמת שזה כ''כ קשה בשבילי, להתמודד עם זה לבד, בשקט, בתוך עצמי, ושזה קודח לי בראש.

זה רק הפחד.

פחד אמיתי.

שמסתובב.

כי.

אני.

ל-א.

אתן לו.

לעצור.

לא הפעם.

אבל, מה שכן- אני נחה עכשיו.

ואצרף לרשימת ה"אני אוהבת" עוד דברים חופרים כאלה. [מוזמנים ללכת איזה חודשיים אחורה ולראות את הפוסט.]

אני צריכה את אורלי.

אבל, הפגישה עוד שבועיים.

קיבינימט.