אתמול היה יום ספונטני בטרוף.

אור דיברה איתי לילה לפני ואמרה שיש משכורת, יש חשק לשופינג, ושאני באה איתה לת"א.

אז...זרמתי! שאני אגיד לא לת"א ולשופינג?? חלילה!

אקיצרר קמתי על הבוקר, מקלחת*~* [אין כמו מקלחת בבוקר3>] התארגנות וזה, ויצאתי לדרך!

בדרך דיברתי בטלפון עם אלכס שבפייסבוק הפך לילדה בלונדיניתXD וקבענו שניפגש כבר בערב בת"א^^

אחר כך הגעתי לתחנה, ואור הגיעה כמה דקות אחריי, דיברנו דיבורים, היא נתנה לי את המתנהD:

שמלה כזאת שחורה חמודה, וכרטיס ברכה שהיא לא הרשתה לי לקרוא!! בכל מקרה, השמלה נראתה לי קצת "צנועה" מידי בשבילי והמידה היתה 2 מידות ממה שאני [מידה 3...אני 1!XD] אז אמרנו שאם כבר אנחנו באלנדבי, נחליף.

קיצר אני כזה "האוטובוס שלנו הגיע!" ובכלל לא ראיתי שהוא הגיע, ופוף זה הוא!XDDD

עלינו, התיישבנו, טחנו במבה ומרשמלו*~~* ודיברנו על מלא דברים3:

אחר כך הגענו לאיזור שפעם גרתי בו, והתחלתי לספר לה על ההיסטוריה!

"פה! האחים שלי למדו! ^^ אל תעברי באיזור הזה אם חייך חשובים לך.  וכאןןןןןןןןןןן זה הרחוב שלי^^ גם בו אני לא ממש מציעה לך לעבור....OO"

אקיצר איך שירדנו התחיל הסיפור על ד' האנונימי של אור.

"תני לי לנחש. הוא גבוה עם שיער שחור ועיניים כחולות?"

"לא."

"בלונדיני עם עיניים ירוקות?"

"כן! יפה סאפי! על הניחוש השני!!"

"כן, כי אין הרבה כאלה בשה הזה. בכלל לאא!" XDDDD

אקיצר אחרי זה הלכנו למק' קפה, איפה שאור עובדת, והיא קנתה לי גלידת פיצוץץץ*~* אני אוהבת אותך אור!!

ואז! היא קנתה אייסקפה והתיישבנו לנו בפנאן^-^

פתאום אור החליטה שהיא רוצה לראות את המתחם של "הבלוק", אז הסתובבנו במשך חצי שעה בניסיון למצוא את המקום, ועצרנו בשלט גראפיטי ענק ומגניב והצטלמתי^^

איזו בוצ'הXDD

ואז המשכנו ללכת. [בזמן שאני בשיא הסטלה צועקת שחם לי ועייף ליXD] אקיצר לא מצאנו.

אבל נחשו מה! עברנו בנחמני!

אז עצרתי לקצת זמן צילום,ולא ממש הבנתי איך נכנסים שם לברנוער, ולמזלי לא ראיתי שום דבר שיכולתי להתעלף בגללו. [כמו דם><] עשה לי הרגשה מוזרה להיות שם, אבל עשה טוב לראות את החתימות על הריצפה, ועל הקירות, צילמתי מה שיכולתי.

מאז ומתמיד אהבתי הכל הדוק, צמוד, מוגן, בטוח מאכלס, שומר.

הכל נובע מחוסר ביטחון.

אני חייבת שיחזיקו אותי. אני לא מסוגלת להחזיק את עצמי, אני כבדה מידי.

לא פיזית, ריגשית.

מעולם אף אחד לא החזיק אותי. אף אחד לא נתן לי "גב".

זה אני, מול הפחדים, הטראומות, ההצקות, הרוע, הלבד, ההומופוביה, הציניות, האדישות, הזלזול, הקור, הערכים השגויים, הבורות שמנסים ללמד אותי לחיות על פניה, הריחוק, הבילבול, העומס, השאננות.

ואני באמת לפעמים בורחת מחיבה. בורחת מאנשים שכן רוצים להיות המשענת שלי, המקום שלי לפרוק.

אני נעלמת. אני הכי טובה בלהיעלם. כל האנשים שיש לי בחיים, במסנג'ר, בפייסבוק, במשפחה, בבית ספר, ביום יום, כולם מודעים לזה שאני לא צפויה ולא החלטית, לא נשארת במקום אחד, ובטח שלא מתחייבת.

זה גרוע. זה מאוד גרוע. כי מרגישים לבד. כ''כ לבד.

יש את הבודדים האלה שאני רוצה להתחייב לקשר איתם, רומנטי או לא רומנטי, רוצה אותם בחיי.

אבל אז האגו שלי נכנס לתמונה. הוא הורס לי.

וגם כשאין אותו, אני מנסה להתקרב, ולאנשים האלה יש חיים מלאים ועצומים סביבם, אני לא יודעת איך להשתחל שם.

סך הכל, אני רוצה בנאדם אחד, שיהיה לי אכפת ממנו ואוכל להשקיע בו והוא בי. באופן הדדי לגמרי.

אני צריכה נאמנות, מחוייבות אחת.

אני לא עומדת בקצב כשיש סביבי המון אנשים, לא עומדת בקצב. יש בי המון אהבה אבל היא לא מופגנת להמון הזה, היא מופגנת למיעוט, כי זה מה שאני יכולה. להתמקד בבנאדם או שתיים בכל זמן. לא בהמון.

למה? תסביך פסיכולוגי פשוט ביותר, מי שמכיר את סיפור חיי המלא [יש כאלה בכלל?] יכול להבין.

כשאת ילדה מאוד בודדה, קשה להוריד מגננות, קשה להסתגל לעולם חדש שבו כן רוצים אותך אבל את לא מרגישה רצויה.

אני וותרנית גדולה. אני מוותרת על דברים גדולים. אבל מטפלת בזה. מטפלת ומשקיעה בזה.

הצבתי לעצמי מטרות בחופש הזה, ועוד כמה שאני אשיג בקרוב, וזו תיהיה הפריצה שלי הלאה. קדימה.

ואני גאה בעצמי האמת, שאני מצליחה כל כך בזמן האחרון.

איך שלא מסתכלים על זה, אני מצליחה. הכל בסדר, מלבד כל הגוש הזה שיושב לי על הלב.

אני צריכה ללמוד איך להשתחרר מכל הטראומות והדפוסים שנדבקו בי במשך השנים,

אני צריכה ללמוד איך להשתחרר מההסתגרות שלי ומהפחד הזה מאנשים.

אני צריכה ללמוד איך להפסיק לעצור את עצמי, ולהתחייב ליותר דברים.

ועוד כ''כ הרבה.

אבל כעיקרון, אני עומדת לבלות סופ"ש במקום שבו אני תמיד מרגישה בבית, עם אחותי הגדולה ורד(:

וזה יעשה לי כ''כ טוב. אני פשוט יודעת שאני אחזור מלאת כוחות.

מחר ת"א, והרגשה של בית. מחכה לזה. מחכה לזה מאוד.

יש המון תוכניות לזמן הקרוב, ועד סוף החופש. אין רגע פנוי וטוב שכך, עומד להיות כיף. כ''כ כיף. הכי כיף.

לילה טוב לכולם.

תמונה עם ניחוח אקזוטי

-זהירות פוסט חופר במיוחד, לא היה כזה כבר שנים...-

10 דברים שאני אוהבת בעצמי:

1.מתן עזרה-

 אני אוהבת את היכולת שלי להקשיב שעות למישהו, לייעץ ולעזור ולדעת שבאמת עזרתי. התכונה הזאת מאז ומתמיד היתה לי, ההבנה והתמיכה האינסופיות ולא תנאי. יש לי חולשה לאנשים פגיעים, אני תמיד אהיה שם לעזור לאדם שצריך אותי. לא משנה מה טיב היחסים שלי עם אותו אדם.

2.לא צפויה-

יש אנשים שאני יודעת בוודאות שמאודמאוד מעריכים אותי ואוהבים אותי, יש אנשים שאני יודעת בוודאות שנקרעים מצחוק מכל משפט שאני אומרת, יש אנשים שאני יודעת שלא סובלים אותי בטרוף עד כדי שנאה, יש אנשים שבכלל לא צוחקים מהבדיחות שלי. הכל נובע מזה שבעצם יש לי פיצול אישיות תמידי. אין לדעת איזה בנאדם אהיה. זה ממש תלוי במצב רוח. אבל מה שכן, תמיד כשאני אינפנטילית, אני רצינית רצח בחשאי. ואני אוהבת את זה! פאק אני מתה על זה שאני לא צפויה.

3.הרגשה מיוחדת-

אני אוהבת לתת לאנשים להרגיש מיוחדים, במיוחד לאנשים שאני אוהבת. כל בנאדם שאני אוהבת יודע ישר מעצם חניקה מרוב אהבה מצידי. אני אוהבת לתת לאנשים את ההרגשה שהם הכי, שהם בפסגה. אותה הרגשה שהייתה לי תמיד בילדותי [עד גיל 7 בערך] ואיבדתי לחלוטין, אף אחד מעולם לא נתן לי להרגיש מיוחדת שוב. אז היה מאוד חשוב לי לחלוק את התחושה האלוהית הזאת עם אחרים.

4.מנציחה-

אני אוהבת להנציח כל רגע טוב שקורה בחיים שלי. בין אם זה כרטיס לאיזו הצגה שהלכתי עם חברות שלי אליה, או איזה פרח שחברה נתנה לי, הכל אני מדביקה ביומן. דרך נוספת שלי להנציח את עצמי ואת השינויים הפיזים שאני עוברת, הוא הצילום. זו הסיבה בעצם שיש לי המוני תמונות שלי, 130 תיקיות תמונות על המחשב, שבכל אחת מהן איזה...300 תמונות בממוצע. אני שונאת לשכוח אירועים חשובים מהעבר שבזמנו לא הנצחתי. זו הסיבה שאני כותבת בלוג, ושיש לי יומן[יותר מאחדXD], ותיקיות תמונות.

5.זיכרון-

יש לי זיכרון פנטסטי. אני זוכרת דברים שקרו לפני 3 שנים בבהירות יתר, כל רגע כל צעד וכל אמירה. כיאילו, את מה שהראש שלי החליט שהוא חשוב. אני זוכרת תאריכים באופן מושלם. אני זוכרת דבירם שאנשים אוהבים או לא אוהבים, אני זוכת מה לבשתי בתאריך של היום, לפני חודש. אני בהחלט זוכרת את כל התפריט שלי מכל השבוע האחרון.

6.מראה-

בעבר הייתי ברווזון מכוער וכולנו יודעים זאת! אפילו אני!XD והיום אני אוהבת את המראה שלי, ואת הסגנון לבוש הלא מוגדר שלי, את כל התכשיטים שאני תמיד שמה [אוסף רחב של תכשיטים למעשה.] את כל זוגות האולסטאר שלי בשלל צבעים...ואפילו למדתי לשרוד עם המשקפיים ועם עדשות. גם את השיער שלי אני אוהבת! הוא כזה קופץ כשאני הולכת, אני משוגעת על זה!XDD

7.אינסטיקטים חדים-

ברגע שני רואה בנאדם, אני רואה את המשכיות הריאקציות שיהיו לאותו אדם אם אני אקבל אותו כמישהו בחיי. אם כמה שאני לא נראת בנאדם ביקורתי ושופט, רושם ראשוני מאוד קובע אצלי. מאוד. אני שיפוטית מאוד כשאני מכירה אדם, אני בוחנת מכל מקום ואם אני מחייכת ומדברת עם האדם החדש בנעימות: הוא עבר את המבחן. [ או שסתם לא נעים לי להיות רעה אליו] אני אוהבת לשמוע מאנשים אחרי חודש "כמה צדקת לגביי הבנאדם הזה." מה שכן, הפסקתי להילחם עם אנשים כדי שיראו מה באמת יש להם מול העיניים, אני אומרת פעם אחת וחלאס..שיטעו ויגידו בסופו "את צדקת".

8.ריאליסטיות קלילה-

עוד דבר שאני אוהבת בעצמי, זה חוש הצדק הריאליסטי. אני תמיד יכולה לראות את שני צידי הבעיה. ואני תמיד אוכל להבין כל צד, מה שגורם לבעיה אצלי. אבל בסופו של דבר אני מראה לשני הצדדים כמה שהם בפרדוקס כרגע, ואומרת להם את הצד ההגיוני. זו גם הסיבה שאני בנאדם ששונא אפליות וריבים. אני חושבת שצריך לחשוב בהיגיון ולא לקחת ללב כל דבר פעוט וחסר חשיבות, בשביל מה להתחיל ריב? תרגעו קחו שנייה לנשום ותמשיכו הלאה...

9.מניפולטורית/קומבינטורית- 

מאז ומעולם, מאז שני זוכרת את עצמי, מאז שההורים שלי זוכרים אותי, קיצר נישאר עם ה"מאז ומעולם": הייתי בנאדם שופע מניפולציות. כמובן שאף פעם [מלבד פעם אחת ביסודי...לא נעים!XD] לא השתמשתי בזה לרעה, לרוב אני משתמשת כדי להיחלץ ממצבים שאני לא רוצה להיות חלק מהם או שאין לי כוח אליהם. אבל בעיקרון העקרוני, כדי להשיג כסף/דברים שאני רוצה וכו'...מההורים וכעיקרון מהמשפחה. מידי פעם תכונה זו פועלת על אנשים שאינם קרובים לי ברמת מעגלי החברים. [מורים, מדריכים, מוכרים, ילדים קטנים...]

10. עקרונות והשגים-

משהו שאני מאוד אוהבת בעצמי, זה חוסר התפשרות בדברים שאני לא אוהבת. אני בחיים לא נכנעתי ללחץ חברתי ובחיים לא שיניתי את עצמי בשביל להתקבל לחברה כלשהי. 2 הדברים היחידים שאי פעם השתנו בי, זה המראה עקב זה שקנו לי מראה[XDDDDDDDDDDDDגג] והנטיה המינית שלי שכרגע עומדת על ביסקסואליות. מאז ומעולם עמדתי על עקרונותיי, והשגתי מכך המון חיזוק באופי שלי וביבטחון העצמי. אני מאוד בגישת "זו אני זה מה יש,Take it or leave it."

דברים שאחרים אוהבים בי[הן הסכימו להיות מוזה רזרבית!XD] :

ורד-ברה אונה-סאמה וויזD: אומר/ת:

המממ...העובדה שאת מצחיקה, אנרגטית, תומכת, חברה אמיתית

אני אוהבת שאת מוזרה ומצחיקה בו זמנית, שאת מעודדת תמיד, שאת תחמנית כי זה מצחיק אותי XDDD , שאת אופטימית

מוזרה ומצחיקה בו זמנית - תמיד יהיה לך משהו לא קשור ומוזר לספר עליו, ובגלל שהוא כזה - זה יהיה מצחיק! XDDDDDDDDD

שאת תמיד עוזרת,תומכת ושאת רושמת עם ניקוד!!

כאילו לא ניקוד

-SAPIR- אומר/ת:

"ניקוד"XDD

את רושמת כמו בנאדם עם נקודה בסוף משפט פסיקים וכל החראטה הזאת

קצת תמונות מהשבוע ומהיום הולדת וסתם מהתקופה האחרונה:

עם השחפת!
 
 

עם אמא, פאפרצי גמור3>
 

-עם דניאל3>

ובכן, ממש לא התאוששתי מהאירוע ביום שבת שעבר. ממש לא. במיוחד לא אחרי שגיליתי שכן הכרתי את ליז.

התמונה שלה לא יצאה לי מהראש השבוע...

עומדת בקיר עם ידיים מאחורי הגב ומחייכת, מדברת, ומסיתה את שיערה הארוך והבהיר לאחור...פלאשבקים...

"את ממש מוכרת לי! אני לא יודעת מאיפה!...את מבת ים?" "אמ..לא.." אמרה לי בחיוך.

"אבל אני מחולון..." "אני יכולה להישבע שראיתי אותך פעם!" זה כל מה שאני זוכרת מהשיחה היחידה שלי איתה.

אבל בהחלט לא הפעם היחידה שראיתי אותה. אוי ליז...יהי זכרך ברוך.

קצת על הזמן האחרון?

-ראשון, שני, שלישי הייתי בת"א. רוב הזמן במרכז הגאה ובכיכר רבין. וגם חוג קביים מן הסתם...ימים קשים.

-יום רביעי בבוקר, התעצבנות טוטאלית, וכמעט יציאה מהארון בבית. בערב דיבור עם אבא, והתיסכול גבר.

-יום חמישי יום עמוס בסידורים, בערב יצאתי לסיבוב עם הודיה וגיל...שיגעתי אותם אבל היה כיף.

-היום ממדיון, היה מאוד כיף עם המשפחה, עם האחיינים, ועם הפאפרצי. רציתי להעלות תמונות אבל אין לי כוח להעלות למחשב.

-מחר בערב בית קפה עם דנה לירן ותמי, ממש איחוד. אני כ''כ מחכה לזה. כ''כ אבל. ובזמן שאני אשתה לי שוקו חם, תתקיים העצרת בת"א שאם יקרה נס אני אהיה שם. [מה שכנראה לא יקרה.]

וכמו שאני תמיד אומרת בזמן האחרון, תודה.

לכל מי שהיה שם לצידי בשבוע הקשה הזה, לעודד, לתמוך, לחבק, ולחייך אליי.

מסתבר שעומדים להגיע אליי סכומי כסף נכבדים בשבועיים הקרובים, מה שאומר- אני יכולה לעוף מבת ים!

כל מי שמוכן למטורפת עם מצבי רוח משתנים שלפעמים יודעת להצחיק, שרק יבקש ואני יבוא:)

אני בשוק, ויש בי אמביציה מטורפת.

אתמול בלילה, ראיתי "שבוע סוף", לא היה מה לראות בטלויזיה.

לפתע קטעו את השידור, והראו תמונות לא ברורות ולא היה מובן מה קורה.

"מועדון הומו-לסבי" נחרדתי כשממעתי את המילים האלו, "ככל הנראה מדובר בברנוער לנערים צעירים שחלק בתוך הארון, מה שמקשה לאתר את הוריהם."

נשארתי עד 12:30 בלילה לראות את כל השידור, אחר כך נכנסתי לפורום של איגי, וחיפשתי מידע, אבל המנהלים הכריזו לא לפרסם הודעות עד שכל המידע יהיה בידם.

לקחתי קצת מידע מהאינטרנט, מוואלה! ומעוד אתרים.

אבל בעיקר מאנשים מאיגי שיש לי במסנג'ר, שחברים שלהם היו בין הנפצעים.

הלכתי לישון, בקושי נרדמתי, היה לי יותר מידי כובד על הראש.

קמתי בבוקר, הייתי אמורה לפגוש את דניאל בת"א.

קנינו לנו קפה ואייס שוקו, ורצנו לחפש עיתון.

רצנו מהרמהר למרכז הגאה בגן מאיר, ישבנו שם בכיסא המתנדנד, וקראנו, מזועזעות.

ניגשה אלינו שדרנית של גלי-צה"ל, ושאלה שאלות, ענינו, שפכנו את דעתינו.

דניאל קנתה דגל, ונופפתי איתו קצת במרכז, כי האמת? פחדתי מאוד לצאת מהמרכז.

לאחר מכן חזרנו למרכז, ולקחתי את דניאל להכיר את המטבחון היא ממודיעין והיא לא בקבוצה של ת"א]

ישבנו שם, עם שי המדריך, ואמא של נועה- גבי. ועוד אנשים.

דיברנו על הכל, אמא של נועה מאוד ריגשה אותי, היא דיברה על הקבלה של ההורים.

ואז אחד הבנים, אריאל, אמר שהוא ביקר את אלדד, שבבית חולים במצב קשה, ושהוא קיבל טלפון מהמשפחה של אלדד, שהם דיברו והביטו בו בצורה זוועתית בטלפון ובבית החולים.

אחר כך ילדה בשם נוגה, סיפרה על כך שהיא סטרייטית ועל זה שאמא שלה הומופוב נחרץ [קצת כמו אבא שלי><] והיא בכתה, וכל כך רציתי לחבק אותה- אבל בכיתי בעצמי [אומנם בשושו] ודניאל נתנה לי חיבוק דוב.

לאחר מכן מישהי שממש היתה מוכרת לי משום מה [ולא הספקתי לדבר איתה] נכנסה וסיפרה על כך שבועה איגי התנפצה לה.

שהיא הרגישה בטוחה ללכת בגאווה ברחוב עם האמת שלה ושעכשיו, אפילו צמיד גאווה היא מפחדת לשים- שלא יהרגו אותה חלילה.

אני הבנתי אותה, והבנתי את נוגה על אבא שלה, ואת אריאל על זה שהוא עמד בפני המשפחה של אלדד.

קיבלתי אתמול המון הודעות במסנג'ר מאנשים "את בסדר? את חיה? ספיר את כאן?" תודה רבה לכל מי ששאל, התעניין ודאג...ובעיקר- נתן לי לפרוק את הלב.

עיצבנו אותי מאוד האנשים שלא ייחסו לזה טיפה של חשיבות, ואמרו שהאירוע מזעזע, מתוך חובה לצאת כאנשים הגונים. זה הרתיח, אבל שיהיה.

אני מתכננת לעשות הרבה יותר מלהיות חלק קטן ולעזור באיגי.

איך שתתחיל השנה, אני מדברת עם היועצת של התיכון, עם המנהלת, התלמידים, מארגנת הרצאה שלמה בנושא לקבל את האחר.

כשאני אומרת אחר, אני לא מתכוונת רק אלינו, האנשים שאוהבים בצורה אחרת.

אלא לכל האנשים שמפלים אותם בארץ, כל הנשים שדוחים אותם כי הם קצת שונים, כל האנשים שנדחקים לשוליים ולא עשו כלום. אני כועסת ויש בי זעם אדיר, והינה אני משחררת, משחררת ונלחמת, על האמת שלי.

בקרוב מאוד אני יוצאת מהארון, מחכה לרגע המתאים, ולא אכפת לי אם אני יעוף מהבית, זו האמת שלי וזו אני ושום הומופוב לא יגיד לי אחרת.

אני יותר מאשמח אם תמליצו על הקטע, שכמה שיותר ידעו.

ליז וניר, לא נשכח אתכם אף פעם.

גם כשלא הספקם לאהוב, בצעירותכם, מתתם בטרם עת, ולא הספקתי להכירכם, אלא רק מסיפורים.

אני מתארת לעצמי שאתם הייתם מדהימים, ואני לעולם לא אשכח.

ולכל הפצועים, תיהיו חזקים, תשרדו!

לכל אלה שתמכו היום והיו במרכז הגאה כמו גדולים- אני גאה להיות חלק מכם.

עצוב לי מאוד, שאנחנו הכי קרובים מאי פעם דווקא מהנסיבות האלה.

אבל האמת? שלא מפתיע.

בארץ שלנו עד שלא קורה משהו אף אחד לא מבחין בו.

יהי זכרם ברוך.