אם קיים / נוי רויטנברג.
[שאגב חתמה לי!D: ]
אם קיים מקום שבו אוכל להיות אני,
אצטרך לשקר שטוב לי בלעדייך.
אם קיים מקום שבו אוכל לבחור אותי,
אצטרך לשקר שחם לי בלעדייך.
אם תאמרי לי דיי,
אני אלך ואעלם.
אין לי מה להישאר כשאת הולכת...
אם תאמרי לי בואי,
אני אבכה ואסרב.
אין בי כוחות יותר...
הרי את משוחררת.
~
ו...אין לי מה להוסיף.
אז קצת על הזמן האחרון ומה שעומד להיות:
-יש לי 130 אסמסים לבזבז כאוות נפשי. תציפו! קדימה! המבצע תקף עד יום שני!XD
-אני ומרום הקמנו להקה! אני שרה, הוא מנגן על קלידים/גיטרה ואלמוג על תופים.^^
-אני בנאדם מאוד עצבני לאחרונה, תבואו בטוב. כי חבל. [הבתימניקיות שבי...שיה .__.]
-יום חמישי ת"א עם חן.
-מחר ראשל"צ אצל פזייי^^
-מתישהו קונה את הנעלי אולסטאר עד הברך שאני רוצה*~*
-אני מקווה שפעולה שבוע הבא.
-יום שלישי הנוער הלאומי.
-היינו היום במופע מחול וזאת עם הגרביונים הצהובים שבתה את ליבי!
-הגעתי למסקנה המוחלטת שאני חייבת ללכת כבר לפסיכולוג.
ואיך החיים מעבר לזה?
לא יודעת. הכל בסדר וזה מה שמעצבן. איך הכל יכול להיות בסדר כשהמציאות השתנתה?
למה אני כל פעם חייבת להתעלם כשקורה משהו? מתי סוףסוף אני אוכל להטיח באנשים שאני כועסת עליהם, שהם פגעו בי, שהם דפוקים ושאני כועסת עליהם שהם וויתרו עליי.
אני כבר כמו תקליט שבור אבל אני שונאת להוציא אנשים מהחיים שלי מעצם העובדה שאני עושה את זה כל כך בקלות.
כל מה שנשאר זה געגוע. שיכול להרוג. מצד אחד, אותי ומצד שני...אותם. כי קיצוניות וזה.
ואני מתגעגעת כל כך לכל כך הרבה אנשים.
חלקם יחזור לחיים שלי כמו תמיד אבל חלקם...נשארים בעבר ולא מנסים לחזור. וזה מעצבן.
החוסר ידיעה הזה והאיבוד הזה, זה כואב אבל...מטאטאים הכל מתחת לשטיח וממשיכים הלאה.
כמו במדרגות נעות שקשה מאוד לרדת למטה כשהן בכיוון הלמעלה. והאדם שלמטה כבר הלך.
אז בשביל מה להתאמץ ולנסות בכל זאת ללכת בכיוון ההפוך ולרדת למטה? אין טעם.
אני רוצה את הטעם.
הוא חסר לי, הטעם הזה.
סיבה שכזאת, מוטיב, מוטיבציה, רצון, תשוקה עזה למשהו.
אבל איך אפשר לפתח אושר כשמוותרים עליו מראש? כשלא מתאמצים בשבילו?
זה מכעיס.
אז אני בעצמי לוקחת את הרגליים והולכת. אני לא אשאר במקום שלא רוצים שאשאר בו.
אבל גם לא אלך בלי לקחת פיסה מהם בתוכי, פיסה שאף פעם לא תחזור אליהם. וגם אשאיר משהו ממני, משהו שאני משאירה לכולם.
את המפתח הקטן לחזור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
