ימים של גשם.

האומרים ש, זמנים טובים עתידים לבוא עליינו, לשטוף את הכל.

אז למה זה מרגיש כיאילו, בא לי לזרוק את הכל?

כיאילו זרקו אותי למציאות שהיא כלל לא שלי.

אני לא רוצה במציאות הזאת.

לא כשאני מתעוררת לדקירה הזאת.

רק אכזבות מכל עבר.

"ישתפר"...בסדר. תודה על העצה החמה, הרי בחיים לא הייתי אומרת לעצמי שהמצב ישתפר.

אולי אני פשוט מצפה יותר מידי לדברים מהאנשים הלא נכונים.

ובכלל,

כנראה שכדאי לי לצפות רק מעצמי.

ובכלל, איך  יהיו אמיתיים איתי,

כשאפילו אני לא טורחת להיות כנה איתם?

ואולי זה ההפך, אולי זה בגלל.

אני רוצה שרק מילים יצופו סביבי,

מילים טובות,

לחיות בתוך קסם שלם של מטאפורות ורגשות,

ושכל יום יהיה שונה מהאחר, כל יום יהיה מסע בפני עצמו.

בכוחות עצמי כנראה.