להיאחז בעבר לא בהכרח הדבר הנכון לעשות.

אולי להתחבא מאחורי העבר, לא בהכרח יעזור אלא רק ישאיר אותי במצב תקוע, של העבר.

כנראה שאם אמשיך לפחד מדפוסי העבר, לא אצור לי חדשים.

וכשאדם מחליט לחיות לכשעצמו, כשהוא את הטעויות שלו עושה ולא של עברו, מי יפקיד את עתידו, בכפפות הגומי הלבנות שעל ידו הימנית, ואת גורלו בידו החשופה?

וכשניצבים בפנינו שתי אפשרויות, האם זה כל מה שניתן לראות? דברים שלא רואים מהעתיד לאחור, כי הרי אי אפשר לחזור לעבר,

זמן הוא דבר חולף, דבר יחסי, ולפעמים זמן לא קשור לאינטואיציה.

וכשמחכים בטרמינל לנוסעים הבאים מארץ רחוקה, האם לפתע הם זרים לנו?

ישנם כאלה החיים בעבר, ללא ידיעתם, בקצה השני של העולם, ואנו שחיים את הבוקר הזה, העתיד שלהם, האם נוכל לשנות פיסה מעברם?

כאן כבר נחזיר את השאלה שנשאלה, אם אנו ניצבים בפני שתי אפשרויות, האם יש אפשרות נוספת? אחת ניסתרת, משולבת, חדשה, מרעננת...ואולי אף טובה יותר. לא כך?

בעודי מתבוננת בקירות חדרי, בתמונות לאורך השנים, איך אראה את מה שהמצלמה שלי תצלם מחר? איך אדע אם מחר אצור את תמונת חיי, שתנציח את הרגע הכי יפה? ואיך אדע שהיפה מכולם הוא הרגע הזה?

הרי יש כל כך הרבה רגעים בחיינו, ואם זאת, אם לא נחרוט אותם בסלע, ישאר זיכרון מטושטש בלב, תמונה מעורפלת בראש, ורגש שלא נדע איך הוא הרגיש באותו הרגע ההוא ממש.

כאן מגיעה האחיזה.

כי העבר הרי קרה ואנו יודעים איזו תחושה יש לכל הדברים שכבר חווינו.

אבל מי מבטיח שזה יהיה אותו דבר? מי מבטיח שזה לא ישתנה? ומי מבטיח שהתמונה שאצלם, לא מדהימה גם כשהיא מטושטשת?

כאן מגיעה ההוכחה.

אנשים נאחזים בהוכחות, בדברים שכבר קרו, כי הרי 'לומדים מטעויות' זה משפט שהרבה אומרים.

אבל, האם אתם מבינים מה הוא אומר?

אומנם למדתם מהטעות, אבל חזרתם עליה. מלבד שידרוג מגוחך בדרך אליה, סך הכל זו עוד טעות, שנותנת אותה תחושה שהרגשתם בעבר.

אבל זה כבר לא משנה, מטעות לטעות כבר יודעים שזה לא קשה ושזה יעבור בקלות.

האם באמת אנו רוצים שהיא תעבור?

ויש אדם המשתמש בכאבו כי אינו מאמין שהוא יכול לכשעצמו, לשנות את המסלול.

כאן שוב נחזיר את השאלה, אם אני עומדת בפני שתי אפשרויות ואפשרות אחת סמויה, איך היא תשפיע על המסלול עצמו?

האם האופציה הראשונה היא הנכונה? האם זה המסלול ש'אבחר' שיבחרו בשבילי?

המסלול הקל הזה, המסלול הצפוי, השיגרתי והקבוע.

האם אחיה בצורה הזאת שממנה אני כה סולדת?

סולדת [ואף שונאת] את השיגרה.

סולדת מללכת בדרכים שכבר קבעו עבורי.

סולדת מללכת בשביל הישר, כי גם כשהוא ישר, מי הבטיח שזה באמת כך?

סולדת מכניעה לנורמה.

האם האופציה השנייה היא הנכונה? האם זה המסלול שעליי לבנות בעצמי, ולעשות בו את הבחירות המפחידות שלי, והאם זה באמת אומר שרק לי נתונה הרשות לבחור בו?

המסלול הלא ידוע הזה,

המסלול עם האבנים בנעל שאני דואגת לנער מעצמי,

המסלול החצי-מוגן הזה,

המסלול הזה שאני רק רוצה לחיות בשקט, כי אני לא בנאדם שנלחם בשביל כולם בו-זמנית, אבל יאלץ אותי ללחום?

והאופציה השלישית, הנסתרת, הבריחה אל הדמיון הלא נודע, הבריחה לאן שארצה, השתיקה השוררת,

ההוכחות שלא קיבלתי, והדברים שלא הבנתי.

ואולי כל שאוכל לרצות כרגע, אלו רק כמה שיחות ארוכות כאלה, חסרות קונספט ומלאות במיליון קוספטים בו-בזמן.

לתוך הלילה, לתוך הבוקר, לתוך חיבוק חזק אוהב.

שיחות. מילים. המוןהמון תיאורים ודימויים שכאלה. וגם למצוא את עצמי כי קצת הלכתי לאיבוד. ואם כבר למצוא את עצמי לבקש ממנה להגיד לאנוכי לבקש מאני, להחזיר את המוזה שהיא השאילה ממני.

זה בערך מה שהולך בראש שלי.

באיזשהו מקום, הבנתי שזה בסדר לפרסם את זה כאן.

אתם במילא לא קוראים חפירות:)

האמת שזו החמצה לא להשכיל מהפרצי פילוסופיה מעורבלת שלי.

~

אגב,

תודה רבה לכל אלה שאיחלו לי "תרגישי טוב" והתקשרו ושלחו הודעות.

אוהבת אתכם.

3>

[ומחר אני שוב לא בבית ספר אז...תיהיו חמודים עד הסוף ותעדכנו אותי><]

פיס.