מאחורי הקלעים, שחקנים לחוצים, עוד שנייה והמסך יורד.

בין שורות הטקסט, בין מגעים מקריים בלהט הסצנה, בין שבירת חוקים ואילתור,

סך הכל אנו ניצבים היכן שאומרים לנו, אומרים את הנדרש מאיתנו, מספקים את ההנאה ששילמו לנו עליה.

מבט אחורה, מבט קדימה, צעדים תוקפניים, במעגלים על הבמה, נקישות רגליים חזקות, סצנת איימה.

פעלולנים שקופצים ממקום למקום, מוזיקת מתח עם קול נעים של אישה, קולות ה'מכשפים' ממלמלים כישוף מאולתר לחלוטין בידי התסריטאי, והינה הקסם מתחיל.

בום.

מרחפים באוויר, המסך נפתח לרווחה, אני עומדת במרכז הבמה, חושך. הזרקור מגלה לקהל רק את עיניי, המטעות, המטשטשות, הלא צפויות, מאיימות, מבט קר, חודר, קולע.

מרימה את שאר ראשי בחדות, כפי שצלילי המוזיקה מכתיבים, אומרת מילה לא ברורה בשפה הזרה לקהל, והזרקור כולו על גופי בעת ובעונה אחת, סיבוב חד, ידיי פרושות לרווחה, מסתובבת במקום, מתחילה שרה באיטיות, מצמררת, מתגברת,יותר ויותר... יותר...יותר...בום. נוחתת על הריצפה, השמלה הגדולה שעליי יצרה מעגל סביבי, מכסה את רגליים, ידי מונחות בשלות לצידיי, מבטי נפול.

מוזיקה חלשה, מוזיקת דמדומים, מבטי הצופים סורקים מחפשים,

השחקנים מקיפים אותי, במעגל, מתחילים חגים סביבי, לוחשים שוב כישופים מוזרים בשפה משונה,עד שאני מרימה ראשי ופורצת את האווירה, תופסת את נדנדת המקל מעליי, ומתנדנדת גבוה יותר ויותר, בסיבובים, מעל הבמה, מסביבה, לרגע אחד לתוך הקהל, מבהילה וגורמת לצרחות, מסתובבת מעל הקהל, נועצת מבטים, לוחשת עליהם...

ובתנופה אדירה עוברת לעמידה על הנדנדה, מבצעת קפיצה לבמה, נחיתה מושלמת, כמו חתולה.

מאחורי מגיעה אישה, מתקרבת אליי, עוד, עוד, עוד...מחזיקה במותניי, אינני חושפת בפניה את פניי, רק את עורפי, את גבי.

מסובבת את ראשי שוב ושוב ושוב, מרימה רגל, ומעבירה מעליה בחצי סיבוב, היא נופלת לריצפה.

אנחנו מתחילות בריקוד סקסיסטי, מתגרות אחת בשנייה, מלחמת כוחות.

ידיי בידיה, גבוה מעל ראשינו, נאבקות להצמיד אחת את השנייה לקיר, נאבקות מי תנצח, נאבקות על כל טיפת חולשה מצד השנייה,

בום. היא על הקיר. אני צמודה אליה, נושפת בעורפה, היא מתנשמת חסרת כוחות, אני דוחפת אותה קלות, והיא נוחתת על הריצפה.

הגרומינים יוצאים מכל החורים, המרקוריונים מקפצים מהעצים המלאכותיים, חגים מעל ראשי, חגים סביבי, אני מרימה ידיי, שובל הסטן נפתח בין ידיי, נותן אשליה של כנפי וילון, ארוכים וגדולים.

מהריצפה מלפניי עולה מתוך ריצפת הבמה, הדוקטור.

פניו מראות מבט נוקשה, כמו חייל גרמני מלא גאווה גברית, מדיי הצבא-רפואה השחורים שלו, מסודרים להפליא, מצוחצחים, הכל במקום. הכובע ישר מתמיד, הכומתא מקופלת בקפידה, נעליו מצוחצחות, והרובה שלו מוכן למלחמה.

דוקטור גראהם מרים ידו השמאלית להצדעה לקהל, הבמה ממשיכה לעלות, הוא תופס גובה, הבמה הארוכה שנוצרה לו מגלגלת אותו לפינה, כמגדלור מצד ימין של הבמה, צופה עלינו, אך אינו זז מתנוחתו הראשונה, הצדעה, עמידת דום, הבעת פנים קשוחה.

הקהל משתהה, לניגוד בין אופוריה ושליטה, איש מהקהל לא באמת שם לב לאישה אותה הבסתי, המתפסת לבמה של הקצין גרהאם, כמעט מגיעה אליו, בעודו מסתובב בחדות, ומוכן לירייה חדה, הישר לתוך הלב שלי.

והוא יורה, היא לא מספיקה לעצור אותו, הוא מפיל אותה מהבמה הגבוה שלו, היא נופלת לידי, הוא יורה גם בה.

ברגעיי האחרונים אני מסתחררת, בוהה, נופלת לריצפה, שלולית דם יוצאת ממני...מכתימה את שמלתי הלבנה.

ברגעיה האחרונים, אנבל מתקרבת אליי, מדממת אף היא, מהכתף, מחזיקה את ידי, אנו מושכות אחת את השנייה,

לנשיקה כואבת, הנשיקה האחרונה.

והגרומינים על הברכיים יורדים, מתפללים ובוכים, המרקוריונים יורדים מהעצים, כבר אינם חגים סביבנו, עומדים מעל הגרומינים,

שמים יד על כתפיהם לניחום.

ואנו מביטות אחת בשנייה, עוצמות עיניינו באחרונה, ונכנסנות לתרדמת הארוכה, התרדמת האחרונה.

מוות לצלילי יריות הסרק של דוקטור גרהאם.

ביקורת עצמית:

מלבד כמה משפטים, לא אהבתי בכלל איך שיצא.

צריכה לשכתב את זה מתישהו, אם בכלל יהיה לי כוח.