כל כך בא לי, לקבור את עצמי, עמוק עמוק איפשהו,

למות.

כי כל כך נמאס לי מעצמי, כל כך נמאס לי להיות אני.

ולמרות שהכל ורוד עכשיו, הכל בסדר, מקסים, אני מרגישה,

כ''כ חלולה. כ''כ לא טוב. כ''כ...לא בנוח.

כי זה בסתר. כי זה חסום. חסום. חסום. חסום.

ואני צריכה לסתום את הפה.

מי כמוכם, קוראי הבלוג החביבים, יודעים שאני, ל-א, יודעת לסתום את הפה.

ובטח שלא לשקר.

אז תסבירו לי, איך לעזאזל, אני אמורה לשמור הכל בבטן?

למרות ש, כל הגוף שלי זרמים, והכל אצלי בוער. הכל בוער.

צמרמורות נעימות כאלה, אפילו אם רק החזקת לי את היד.

אבל זו שוב התחושה הזאת ש, רואים עליי הכל, ומצביעים עליי ברחוב.

ואני לא מסוגלת להתמודד עם זה, בפעם המיליון בחיי.

אני רוצה כ''כ איזה חיבוק קבוצתי ענק, שיגידו שהכל בסדר,

והכי אני רוצה, שכל האנשים שאני אוהבת, ילחמו איתי את המלחמות שיש ביני לבין עצמי,

שינגבו לי את הדמעות, ויעזרו לי להתמודד.

וזו כנראה הפעם הראשונה והאחרונה,

שאני אבקש עזרה מהסוג הזה.

אבל באמת שזה כ''כ קשה בשבילי, להתמודד עם זה לבד, בשקט, בתוך עצמי, ושזה קודח לי בראש.

זה רק הפחד.

פחד אמיתי.