אין טעם בסיפור מדהים, שאין מי שישמע אותו.

אין טעם בידע רב וגדול, כשאין מי שיעריך וילמד ממנו.

אין טעם בכאב, כשאף אחד לא שם לב אליו.

אין טעם באהבה, כשאין למי לתת אותה.

אין טעם בחברות, אם אין הדדיות בה.

אין טעם בלשמור סוד, אם אין אדם אחד לספר לו.

אין טעם לצחוק, אם אין זה דבר שמצחיק אותך.

אין טעם לאכול, אם אחרי זה מקיאים את זה.

אין טעם לשאול, אם כבר יודעים את התשובה.

זוהי מהות הבדידות, היחיד, הלבד.

שאין טעם...אין טעם להכיר עולם אחר אחרי שמכירים את זה.

זה לא יעבוד, זה לא יצליח.

כי אנחנו לא מסוגלים להאמין בזה.

וזאת האמת.

חלקנו בורחים מזה והופכים למשהו שהם לא, ועושים הכל.

אבל זה עדין נראה לנו חסר טעם בעודנו עושים זאת.

כדי אולי לרגע להרגיש מה שאחרים מרגישים, להרגיש בחיים.

אנחנו עושים המון, חלקנו מכאיבים לעצמינו, רק כדי להבין מה הכאב הזה שיש לכולם ולמה לכל כך הרבה אנשים אכפת.

אנחנו בוכים בכל לילה עם עצמינו, למרות שאין טעם, הרי אף אחד לא יודע ואף אחד לא יעזור, ואף פעם לא נבין למה.

למה מאחרים אכפת ומאיתנו לא.

אנחנו בחיים לא נבין שלאנשים אכפת.

אנחנו לא רואים את זה ולא נראה את זה.

אנחנו מסתכלים על אדם שהוא כמונו, צל...ואומרים שהוא עלוב, שינסה לצאת מזה.

בעוד אנחנו מתכחשים למה שאנחנו.

אנחנו לא מבינים שאנחנו בידיוק כמו הצל הזה.

נרדף ורודף.

לעולם לא נצליח לחדור עמוק יותר לנשמה שלנו ולהתמודד עם הכל.

לשתף, לשתחרר ולקבל עזרה.

יש אלה שהסודות שלהם כבדים מידי, אסורים, עצורים.

אבל מינוס כפול מינוס, הוא פלוס, לא?

צל ועוד צל...יהיו רק עוד צל. אבל לפחות יהיו יחד.

סביב אותו אדם.

פעם הלכתי ברחוב בשעה לילה דיי מוקדמת, האורות המוזרים ברחוב עשו סביבי 4 צללים.

זה שמאחורי, השחור ביותר שאני מפחדת להסתובב ולראות.

זה שמצד שמאל שלי, שכשאני מסתכלת עליו אני רואה את פתח הבניינים היפים שלא שלי.

זה שמצד ימין שלי, שמראה את ראשי בסוף המדרכה, בכביש...שוכב בטוח עליו.

וזה שמלפני, הבהיר ביותר שאיני כמעט רואה.

ואז ישנה אני, מוצקת מבשר ודם...ועצמות.

אבל זה לא אומר שאינני צל...שאינני רק עוד צל בליל קיץ חם שכזה.

גוף עם כובד ההולך על פני האדמה מבלי להשאיר עקבות.

צל.