את יודעת.

מהמגירה שלי לבלוג.

"ואם ניפול? זה לא בסדר...אני מפחדת."

"אל תדאגי, נעבור את זה יחד."

"את בטוחה? אנחנו לוקחות פה סיכון. זה לא נראה לי."

"השאלה היא אם את מוכנה לקחת אותו, אני כבר מזמן שלך."

"יש ציפיות...את מבינה? אני לא...לא יכולה לאכזב."

"לעזאזל עם הציפיות! בידיוק עכשיו, בידיוק הרגע, מה את מרגישה?"

"אל תגרמי לי להגיד את זה, את כבר יודעת."

"תגידי את זה."

"לא."

"תגידי לי את זה עכשיו! אני רוצה לשמוע! אני לא יודעת! פשוט תגידי את זה כבר!"

"אני אוהבת אותך,בסדר?"

נפלט.

צריכה חידוש כלשהו, אנשים חדשים, דחוף.

הבנתי כבר ונפל לי האסימון.

הכל היה צריך לקרות בידיוק ככה. ועכשיו יש לי את ההרגשה הזו שמשהו גדול עומד לקרות, סוחף.

אני לא אסתכל יותר בעבר בכעס, נמאס לי כבר לנטור טינה לטראומות שלי, לקשיים, לכל המצבים הקשים, לפרידות הקשות, לכל החרא שאכלתי כל הזמן, עוד מעט אני מתחילה את גיל 15.

שזה האמת סוג של אמצע, חצי של משהו, עגול כזה.

מתחילה גם תיכון ולא יודעת זה נראה כמו באמת הזדמנות של ממש להתחיל.

מרוב שאני לא החלטית לגבי זה שתראו את הבלוג, לא תראו את הבלוג...שישאר כבר פתוח,ת תרכלו תעשו מה שבא לכם, זה באמת לא משנה לי. אני אוהבת את עצמי ככה, אני אוהבת לחיות ככה.

אם לקרוא מה עובר בחיים שלי עושה לכם את היום, בבקשה, אם אתם רוצים להיות חלק ממה שעושה לי את היום- זה כבר יותר טוב.

הגיע באמת הזמן לקחת את כל מה שלמדתי עד עכשיו לחבר הכל ולראות איך זה עושה חלק ממני.

לא השתנתי למרות כל מה שאומרים ["גדלת!" "איזו יפה ניהיית!" "פעם הית עושה מהומה"] אני אותה אחת.

שאוהבת דרמות, אבל מעדיפה את השקט שלה.

שמתביישת להבליט את עצמה, אבל נסחפת שהיא בולטת.

שרוצה לטרוף את הכל, ואחר כך בא לה להקיא ממה שיש לה.

ועוד הרבה..

גם יש את הרגעים האלה שבא לי להיסחף, אבל אין מי שיסחוף...לא כרגע לפחות.

בא לי להרגיש מטומטמת כזאת...ולצחוק כמו לא נורמלית ולחייך כיאילו אין מחר ולחשוב שהעולם ורוד כזה...

כל מילה כבר לא קשורה לשנייה אבל שיהיה, פריקה...בחצות וחצי בלילה...נחמד...

הגיע הזמן להרפות, להירגע, חופש.

נזרום.

15.5

מלפני חודש וחצי.

לילה טוב.